חנן יובל ודני בסן חוברים לדואט שהוא הפואטיקה של התחושה ששוררת במקום על רקע המציאות הפוליטית-ביטחונית-חברתית בה אנו חיים: זו זעקה להצלה – כי אין עוד כוח לשתוק! יובל הלחין מילים שהסופר והפזמונאי איזי מן כתב בהשראת אחת מאמרותיו של הרב קוק – "הנני כותב, לא מפני שיש לי כוח לכתוב, אלא מפני שאין לי כוח לידום", ביטוי למצב בו הכתיבה הופכת לפעולה הכרחית, מתוך צורך להוציא החוצה מה שעובר בפנים.
המוסיקה של יובל מוציאה את המילים מן הכוח לפועל. היא מעניקה למילים עוצמה רגשית ועומק. השיר לא נכתב כשיר מחאה ממוקד מטרה להעברת מסר פוליטי, אבל בפועל מחאה קיימת בו גם אם לא במפורש. המנגינה והקולות מכניסים את הניואנסים האלה שמקבלים עוצמה על רקע המציאות. השילוב בין המילים והמוסיקה בשיר הזה הוא הרבה יותר מסך חלקיו, מעמיק את החיבור בין הטקסט למאזין, והדואט מהבחינה הזו עושה את העבודה.
חנן יובל ודני בסן קורא ברוח
– הנני כותב, לא מפני שיש לי כוח לכתוב, אלא מפני שכבר אין לי כוח לידום
(אגרות ראי"ה א, כ"ד)
תִּרְאֶה אֶת גֹּדֶל הַשָּׁעָה/ הִיא מִתְדַּפֶּקֶת עַל הַשַּׁעַר
כִּמְבַשֶּׂרֶת נְבוּאָה/ בְּדֶרֶךְ כְּלָל שֶׁל זַעַם.
הֲכִי פָּשׁוּט לְהִתְעַלֵּם/ וְלַעֲצֹם אֶת העֵינַיִים
אוֹ לִהְיוֹת כְּמוֹ חוֹלֵם/ שֶׁרַק בּוֹהֶה אֶל הַשָּׁמַיִם.
תִּרְאֶה אֶת גֹּדֶל הַשָּׁעָה/ וְגַם עַכְשָׁיו כְּבָר מְאֻחָר
הִיא מַשְׁקִיפָה מִקְּצֶה גִּבְעָה/ וּמְרַמֶּזֶת עַל מָחָר
כִּי יֵשׁ עָלֵינוּ עֲנָנִים/ שֶׁיְּכַבּוּ אֶת הַזְּרִיחָה
וְיֵשׁ עוֹד אֶלֶף סִימָנִים/ אוּלַי כְּדַאי לִהְיוֹת מוּכָן?
אֲנִי קוֹרֵא בָּרוּחַ/ שֶׁמִּישֶׁהוּ יִשְׁמַע
הָאֹופֶק עוֹד פָּתוּחַ/ לִנְבוּאוֹת הַנֶּחָמָה
אֲנִי קוֹרֵא/ פָּשׁוּט מֻוכְרָח עַכְשָׁיו לִזְעֹוק
אֲנִי קוֹרֵא/ כִּי אֵין לִי כּוֹחַ עוֹד לִשְׁתֹּק…
כְּשֶׁלֹּא בָּרוּר, וּמִי יַגִּיד/ מָה מִסְתַּתֵּר אַחֲרֵי הַלַּיְלָה
זֶה הַסָּפֵק אֲשֶׁר יָעִיד/ אוֹ כְּנַף הָרוּחַ מִלְּמַעְלָה
שֶׁגַּם כְּשֶׁיָּבְשָׁה הַדְּיוֹ/ הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר זוֹעֶקֶת:
זֶה הָרָצוֹן הָעַז לִחְיוֹת/וְלֹא לְהִתְמַסֵּר לַשֶּׁקֶט.
כֵּן, הַשָּׁעָה הַזֹּאת תִּקְבַּע/ אֵיךְ יַעֲלֶה מָחָר הַשַּׁחַר
וְאִם נַחְזֹר אֶל הַמִּדְבָּר/ אוֹ אֶל הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת
וְהִיא תַּחְרֹץ אֶת הַגּוֹרָל/ לְכָל מָה שֶׁיִּהְיֶה עָלֵינוּ…
וְאִם דְּמָעוֹת אוֹ אֵגֶל טַל/ יְנַצְנְצוּ בִּשְׁתֵּי עֵינֵינוּ.
אֲנִי קוֹרֵא בָּרוּחַ…
