השיר מושר בקול רועד על אור נחשק בתוך החושך בעולמו של  ילד, שילדותו התמימה מזכירה לאם (הדוברת) את ילדותה. טליה דימרי שרה את התובנה ברגשנות שאינה משקרת. המנגינה מוליכה אותה עקב בצד אגודל כולל המעבר שבונה את הנרטיב לעומק. אלה מיתרי הרגש שמפיקים את הקול הלא רהוט אבל אותנטי. הכנות הזו מגעת-נוגעת מחלחלת.
מה חבל ששתי השורות האחרונות בשיר מחרבות לה – אינן קוהרנטיות בעליל  –  "ברכיים על האדמה העולם הפך לחול/ למי יש זמן לכתוב שירה כשאין מה לאכול". מה הקשר לשיר?! כאילו אומרת: פתאום – אני מבזבזת את זמני על שירה בשעה שיש רעב.  משיר לירי טהור, דימרי עוברת למעין מחאה חברתית, כשהיא מעמידה את האמנות מול מצוקה כלכלית. בסדנא לכתיבה יוצרת – הייתי מחזיר לכותבת.  למה לשבש שיר כל כך יפה?

טליה דימרי כשאשכח

וכל מה שנותר/ הוא להחזיק מעמד/ זיכרונות על אמא נוסעת/ ילד נצמד
ואם תדע להיות/ בתוך השחור/ לאט הגוף יתרגל/ אל האור
רק לעבור את הלילה/ רק להגיע ליום/ אני רואה אותך רואה אותי
מנסה כל כך/ תחזיק לי את היד/ ותזכיר לי אותי/ כשאשכח

ואין תרופה לילדות/ מלבד אורך רוח/ אלוהים נמצא בבדידות/ עכשיו זמן לנוח
ואת התפילה שחיברת/ וכתבת לבתך/ שמעו אימהות בשמים/ הן ריפאו את ליבך
רק לעבור את הלילה/ רק להגיע ליום/ אני רואה אותך רואה אותי
מנסה כל כך/ תחזיק לי את היד/ ותזכיר לי אותי/ כשאשכח

ברכיים על האדמה העולם הפך לחול
למי יש זמן לכתוב שירה כשאין מה לאכול