כל השמחה הזו נשמעת סדום ועמורה בתוך מציאות כאוטית בישראל. התחושה היא שליאור נרקיס ממשיך לחגוג כאילו לא עבר על המדינה מכבש שריסק אלפי משפחות. הניגוד שבין שירי שמחה ים-תיכוניים קצביים לבין המציאות הקשה, הכאוטית והטראגית בישראל – יוצר דיסוננס תרבותי ורגשי שמרגישים בו במיוחד בימים סוערים. יש כאן נקודת חיכוך בין הרצון לשמור על שמחת חיים ושפיות של "ימים רגילים" – לבין התחושה שזה "לא הזמן", ש"משהו כאן צורם.
הציבור עובר חוויה קולקטיבית קשה, ורבים מהשירים שממשיכים להתנגן בתחנות הרדיו או באירועים – מרגישים כאילו הם שייכים למציאות אחרת.
מצד שני, עבור רבים, המוזיקה – ובפרט המוזיקה הים-תיכונית הקצבית – היא דווקא דרך לשרוד רגשית. היא מזכירה שפעם היה טוב, שיכול להיות טוב, והיא מספקת רגע של נשימה בתוך הכאוס. תרבות המזרח התיכון בכלל נוטה לשלב שמחה ועצב זה לצד זה – חתונה יכולה להיות עם ריקודים ובכי בו זמנית.הדיסוננס הזה הוא לא טעות – הוא חלק בלתי נפרד מהחיים בישראל. הוא מראה עד כמה התרבות הישראלית חיה על ציר שבין קצוות: שמחה וכאב, תקווה וייאוש, קצב וסערה. השאלה היא לא אם נכון לשמוע שירים שמחים בזמן קשה – אלא איך עושים את זה ברגישות, מתוך הבנה שהמציאות מורכבת.
"או מיי גאד" של ליאור נרקיס הוא דוגמה מובהקת לדיסוננס  – שיר שמח, ים תיכוני, רועש וקצבי – שמתנגן על רקע מציאות ישראלית רוויה בכאב, אלימות, אי-ודאות ותחושת כאוס חברתי וביטחוני. כשמעמיקים במילים שלו, מגלים שהוא לא רק שיר מסיבה – אלא גם סוג של עדות – במסווה של חגיגה פרועה.
"כל תל אביב הזאת – זה סדום ועמורה" – השיר נפתח בקביעה שמסמנת  את הבלבול של הדור: העיר הגדולה, סמל החופש, התרבות והחיים – מוצגת כמקום אבוד מוסרית, כמעט אפוקליפטי. יש בזה מידה של ביקורת, אבל היא עטופה בגיחוך ובשיגעון מסיבה. זה לא רק תיאור – זו בריחה.
"תינשמו עמוק, הבוקר עוד רחוק, אני חייב מתוק, ובקבוקים בסטוק" – המסיבה לא נגמרת, אין פה גבולות. הרצון למתוק (שיכול להיתפרש כסם, אלכוהול או ריגוש בכלל) וההצטיידות באלכוהול הם ביטוי לצורך לברוח, להתנתק מהמציאות. יש פה תיעוד של אסקפיזם מודע לעצמו – אובדן שליטה שהוא כמעט מכוון.
"און דה פלורנטין" – מצביע על מקום ספציפי, תל-אביבי, המזוהה עם חיי לילה, אמנות ומסיבות. אבל לומר "און דה פלורנטין" זה גם להלביש אופי מערבי-מזויף על המקום, בלבול בין זהות מקומית לגלובלית. זה תיאור של דור מבולבל, מחפש.
"מי יציל אותנו – או מיי גאד" – המשפט הזה – עם כמה שהוא נשמע שטותי – הוא הלב של הדיסוננס. יש פה זעקה עטופה בשיר מסיבה. התשוקה לגאולה, לעזרה, לסדר – קיימת. אבל היא יוצאת בשיא הרעש. כשהכול נשבר לחלקים – השאלה היא לא "מי מנצח?", אלא "מי יציל אותנו".
"אל נורא עלילה, המציא לנו מחילה" – הכנסת פסוק מתפילה, בלב שיר על לילה של שתייה, סמים, ו"חבורה של טייסים ששותים בנזין". זה מראה עד כמה התרבות היהודית-ישראלית  בשיא ההתפרקות. יש כאן כמעט סרקזם – אבל גם כמיהה.
"אם מישהו יצלם – תדאגו שיעלם, למה יש פה הפללות שלא נדע" – זו אינה רק במסיבה – אלא בריחה מוחלטת מהחוק, מהמצפון, מהאמת. זה תיאור של אובדן דרך, שנמסר בחיוך, אבל אולי נכתב מתוך ראיית מציאות של סדום ועמורה. .

"או מיי גאד" הוא שיר דאנס-מסיבות שחוגג וגם צועק הצילו. הוא מביא לידי ביטוי בצורה חדה את הדיסוננס שבין שמחת חיים ישראלית – לבין תחושת כאוס, ריקנות ואובדן שליטה. מתחת לרעש ולקצב, יש פה שכבות של הכרת מציאות לא פשוטה. זה שיר שלא רק בורח מהכאוס – הוא גם מתעד אותו. והפער הזה, בין הריקוד לבקשת הגאולה, הוא בדיוק הישראליות של 2020–2025.

ליאור נרקיס או מיי גאד

כל התל אביב הזאת
זה סדום ועמורה
ערב טוב ובוקר טוב לסטלה חמורה
אף אחד לא שותה איתי ואין לזה צורה
טלפון אחד אני מרים ת׳חבורה
אז הנה הם עולים על הלימוזין
חבר׳ה טייסים הם שותים בנזין
שומרים על הכבוד ועל המוניטין תן להם בפלור
און דה פלורנטין
תינשמו עמוק
הבוקר עוד רחוק
אני חייב מתוק ,
ובקבוקים בסטוק
תזמינו זיקוקים ,
נשבר לחלקים ,
ערב קראטה כולם הבינו מיד
מי יציל אותנו או מיי גאד
אל נורא עלילה
המציא לנו מחילה
שתהיה לנו שנה
של שמחות במדינה
שים קצב , אין עצב ,
התחלנו אחלה ערב
אין בעיה של כסף
יאללה בוא ניקח את זה מכאן
לא נכנסים ולא יוצאים יש פה כל מה שרוצים ומחר לא מגיעים לעבודה
ואם מישהו יצלם תדאגו שיעלם למה יש פה הפללות שלא נדע

תינשמו עמוק
הבוקר עוד רחוק
אני חייב מתוק ,
ובקבוקים בסטוק
תזמינו זיקוקים
נשבר לחלקים
ערב קראטה כולם הבינו מיד
מי יציל אותנו או מיו גאד

אל נורא עלילה
המציא לנו מחילה
שתהיה לנו שנה
של שמחות במדינה

ליאור נרקיס פייסבוק