היו מוכנים לשלם לו מליונים עבור הופעה בפארק. אריק איינשטיין לא רצה לשמוע. הוא הפסיק להופיע בפני קהל בשנות ה-80, וזאת בעקבות חרדת במה קשה שהלכה והחמירה אצלו לאורך השנים.
למרות שהיה אחד הזמרים האהובים והמצליחים ביותר בישראל, אם לא האהוב ביותר, איינשטיין סבל מחרדה מהופעות חיות. הוא תיאר אותה כמצב שבו הפחד פשוט משתק אותו — דפיקות לב, לחץ, חוסר יכולת לתפקד. "אני פשוט מפחד. זה לא עניין של צניעות או לא אוהב קהל — זו חרדה אמיתית." וגם: "אני לא בנוי להופעות. לא יכול לעמוד מול אנשים ולהרגיש טבעי.", "הבית, האולפן – זה המקום שלי. שם אני מרגיש הכי אני."
זה היה החופש שלו: להקליט שירים, אלבומים, ולעבוד עם חברים מוזיקאים קרובים כמו שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי ואחרים.
הוא גם המשיך להשתתף בפרויקטים שונים (כמו הסרטונים עם שלום חנוך או שירים חדשים שיצאו כל הזמן), אבל לא חזר לבמה הציבורית.
בעידן של הופעות ענק, פרסום מוגזם, ותרבות ההחצנה, הבחירה של איינשטיין לא להיות שם נשמעת כמעט בלתי אפשרית: הוא לא מכר חולצות, לא שיווק את עצמו, לא עשה קמפיינים, אבל נשאר נוכח יותר מרוב האמנים.
הבחירה של איינשטיין לא להופיע – דווקא כשהיה כל כך מצליח – נתפסה כאצילית בעיני רבים. הוא לא רדף תהילה, לא נכנע ללחץ, ולא עשה "סיבוב פרידה". הוא הישיר מבט פנימה, והעדיף לחיות לפי הקצב שלו – באותנטיות.זה זה היה חלק מהקסם שלו: צנוע, אמיתי, אנושי. גם בלי להופיע – הוא נשאר קולו של עם שלם.
השירים היפים של אריק איינשטיין
