הנעימה האפית הפותחת של "של "סינמה פרדיסו" (1988) של אניו מוריקונה מתווה קו תזמורתי סימפוני תחושתי טיפוסי לאוסף 21 פסי קול שערכו ניצן דגן ועוזי פרוייס, תזמורים שעוטפים את הסיפורים. בלתי ניתן למדוד מה מידת השפעתה של מוסיקה על רגש הצופה, אבל העובדה שאין כמעט סרט ללא פסקול אומרת שהמוסיקה היא פקטור משמעותי בסרט.
המוזיקה היא אחד מהכלים העוצמתיים והמשפיעים ביותר בקולנוע. תפקידה בסרטים רחב, עמוק ורב-שכבתי, והיא משמשת כגשר בין התמונה לרגש, בין הסיפור לבין חוויית הצופה. המוזיקה בקולנוע היא שפה בפני עצמה.היא לא רק תוספת – אלא רובד שלם של סיפור, תחושה, והכוונה. היא מספרת מה שלא נאמר, מרגישה מה שלא נראה, ועוזרת לצופה לעבור מסע רגשי שלם – לעיתים מבלי להבין שהוא עבר אותו.

מוזיקה יוצרת אווירה רגשית: פחד במותחן (צלילים נמוכים, תווים מתוחים), עצב בדרמה (פסנתר איטי, מיתרים), שמחה או נוסטלגיה (מלודיה קלילה, מקצבים קצביים) היא מכוונת איך להרגיש, גם כשאין דיאלוג או פעולה משמעותית. מוזיקה מאפשרת חיבור רגשי בין סצנות – היא "מלטשת" את העריכה וגורמת לסרט להרגיש כמו רצף אחיד, גם כשיש שינוי מקום, זמן או מצב רגשי.
במצבים ריאליסטיים – המוזיקה יכולה להיות עדינה או מוסתרת ("מתחת" לשיחה). בפנטזיה או קולנוע פיוטי – היא יכולה להיות מודגשת, לא טבעית, ולחזק את האלמנט הסוריאליסטי. לפעמים המוזיקה "חושפת" את האמת הרגשית של הסצנה גם אם הדמויות עצמן משקרות, מתכחשות או מתאפקות. היא מספרת לנו את מה שלא נאמר. שימוש במוזיקה אתנית, עתיקה, מודרנית או אלקטרונית – עוזר לקבוע הקשר תרבותי והיסטורי.למשל: מוזיקה בארוקית תתאים לסרט תקופתי מהמאה ה-18, בעוד טראפ יתאים לסרט אורבני עכשווי.
המוזיקה יוצרת אחידות סגנונית בסרט – חזרה על נושא מוסיקלי לאורך סרט תורמת לקוהרנטיות ולעיצוב זהות קולנועית ברורה. אפילו היעדר מוזיקה הוא כלי חשוב – כשהבמאי בוחר לא לשלב מוזיקה בסצנה דרמטית, זה עשוי להדגיש בדידות, מתח או אמת נוקבת. השקט חזק לעיתים לא פחות מהצליל.

המוסיקה מ"רוחות של תשוקה" (1994)  של ג’יימס הורנר לירית ומעודנת אבל גם אפית, נעימת הנושא של "תקנות בית השיכר" (1999) מאת ראשל פורטמן גם היא לירית ומעוררת תחושת עצהו עמוקה, "סוויטת פורסט גאמפ" (מאת סילבסטרי) משמשת אילוסטרציה נוגה עד שמיימית לסיפור והיא מורכבת וארוכה יחסית לקטעים אחרים, "אחרון המוהיקנים" (1992) ממשיך את הקו המוסיקלי הזה המאפיים את ז'אנר פסי הקול לסרטים – מויסקת אווירה אפית שמתלווה לסיפור משםיעה עליו, אבל אינה מאפילה. גם "פילדלפיה" (1993) שהולחן ע"י של הווארד שור מתאפיינת בקו עיבוד רומנטי מלו-משתפך. כמעט רוב המנגינות הנעימות נשמעות פסקול מתמשך. חריגים: צליל גיטרה בודדת יפה במוסיקה מתוך "צייד הצבאים" (1978), הנושא מתוך "רשימות שינדלר" (1993) לג’ון ויליאמס מצמרר בביצוע של יצחק פרלמן , העיבוד היפה לואלס מ"הכי טוב שיש", ניחוח הג’אז הצרפתי בנגינת הגיטרות מתוך "מתוק ומרושע", המיסטיות הקלטית של "חיילים היינו" (2002) והעיבוד המאוד מיוחד למוסיקה של "נמר דרקון".  צליל המפוחית משכר החושים מתוך שיר הנושא של "קאובוי של חצות" מאת מלחין הסרטים המהולל ג'ון באר.

בתמונות : אניו מוריקונה ("סינמה פרדיסו") יצחק פרלמן ("רשימות שינדלר")

מהסרטים אמנים שונים – אניו מוריקונה ("סינמה פרדיסו")