"בְּסוֹף כָּל מִשְׁפָּט שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים בְּעִבְרִית / יוֹשֵׁב עֲרָבִי עִם נַרְגִּילָה / אֲפִלּוּ אִם זֶה מַתְחִיל בְּסִיבִּיר / אוֹ בְּהוֹלִיווּד עִם הָבָה נָגִילָה"
זו השורה הכי מצוטטת מהשיר הפוליטי של מאיר אריאל, מהמיוחדים והמורכבים שבשיריו מתוך האלבום "שירי חג ומועד ונופל" (1978).
השיר הפוליטי נפתח באופן מקורי בפזמון – "שיר כאב עובר ושב.." אריאל מצהיר כבר בתחילת השיר, שלא מדובר רק בסיפור אלא בהשפעתו עליו. כשכואב כותבים. כשכואב שרים וכשכואב יוצרים.
שיר כאב נכתב על משולש רומנטי. האשה היא אשה בפני עצמה, וארץ ישראל כמשל עומדת מנגד משפיעה על הדמויות. הוא מאוהב בא עד כלות אבל היא אהבה לא מושגת. מה שמגביר את הכאב. מגבלת אהבתו: "אני לא יכול להקיף אישה/ שלוש מאות שישים וחמש מעלות" מה שגורם לה לעבור למישהו אחר.
הוא צעיר ערבי משכיל שמסתכל ישר בעיניים מורה באיזה כפר במשולש. הכעס של הישראלי: כ אזרח סוג ב' מעז להישיר את המבט וגם לנסות לעשות תיאטרון במקום להיות פועל בניין. אדון הארץ אפילו את שם הכפר שלו אינו מאיר אריאל מתנשא על אהובתו בזלזול. כשהוא משתמש בביטוי המיני "מוצצת" אבל מציגה כרוחנית ובישנית. שנעתרת בקלות להזמנת המורה של חוג התיאטרון, כל כך מרוכזת בעצמה, באהבה שלה, שהיא לא מודעת כמה מכאיבה לו.
אחרי המסיבה הוא הזמין אותו ואותה אליו למרפסת שלו דיבר על תיאטרון/ כאפשרות של גשר "אפשר להגיע להבנה!" היא ניגשת אליו נרגשת. אריאל לועג לאמונתה התמימה שאפשר להגיע לדו קיום.
המציאות והכאב: "הסתכלתי לפה הסתכלתי לשם/ לכל הכיוונים הסתחלתי/ ולאן שלא זחלתי/ בשתי עיניו נתקלתי./ לא יודע מה הוא רצה בעצם להביע/ אני רק המשכתי את עצמי/בקוניאק להטביע."
או: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית/ יושב ערבי עם נרגילה/ אפילו אם זה מתחיל בסיביר/ או בהוליווד עם הבה נגילה"
המשפט הזה אומר: שום נורמליות לא אפשרית כאן עד לפתרון הסכסוך. לא יהיה לנו שום סיכוי לשרוד כאן אם לא נשכיל להשתלב באזור הזה, קודם כל מבחינה תרבותית.מאיר אריאל מציג את את האמת כשליט הארץ ואת חוסר יכולתו לנצח. אנחנו לא יכולים לברוח מזה. לא פה ולא בגלות. זה אנחנו, ואנחנו לפותים זה בזה: הם לא הולכים לשום מקום. ולפעמים הם גם מנצחים אותנו. באהבה. בשיר כאב.
שיר כאב מוגש בסגנונו הסיפורי הטרובדורי, מוסיקה שמשדרת במנגינה ובאקורדים פשוטים את הנרטיב.
מאיר אריאל שיר כאב
שיר כאב, עובר ושב/ איזה מזל אני שר עכשיו/ שיר כאב כל פעם חוזר/ אז אני שר עכשיו – אולי זה עוזר.
תפסה לה צעיר ערבי משכיל/ דווקא אחד שהיכרתי/ אפילו ראיתי איך זה מתחיל
לילה אחד השתכרתי/ הרגשתי איך שזה זוחל לי/ מתחת לרגליים,/ ואיך שזה אוכל אותי/ עד קצות הציפורניים.
טוב אני לא יכול להקיף אישה/ שלוש מאות שישים וחמש מעלות/ תמיד נשאר לה סדק דרכו/ היא יכולה פתאום להתגלות.
לעובר שב בא ולוקח/ כל מה שהיא רוצה לתת/ היא רק חוטפת לעצמה/ עוד רגע אחד רוטט.
שיר כאב…
צעיר ערבי משכיל/ עד קצות הציפורניים/ צעיר ערבי שמסתכל/ ישר בעיניים.
מורה באיזה כפר במשולש/ משתתף בבימת חובבים מעורבת/ של המועצה האזורית שלנו/ המעורבבת.
היא ואני יוצאים כבר/ די הרבה בעצם/ איפה היא איפה הפוליטיקה/ היא עוד בכלל מוצצת.
משוגעת על תיאטרון/ היא רק לא אחת מאלה/ אבל אם יש איזה חוג בסביבה/ אז למה לא אפילו עם אלה –
שיר כאב…
היתה הולכת למפגש/ פעם בשבוע/ וחוזרת עם איזה דש/ באופן די קבוע
עם איזו התנשמות/ עם איזה סומק על הלחי/ מבטה החי היה דוקר אותי לבכי.
הזמינה אותי למסיבת השליש/ הם הציגו תרגילי קשר/ בתנועה למגע הוא עשה לה מיתר/ היא ענתה לו קשת.
היה באמת תרגיל יפה/ סחב מחיאות כפיים/ צעיר ערבי שהכרתי/ מסתכל בעיניים –
שיר כאב…
אחרי המסיבה הוא הזמין אותי/ ואותה אליו למרפסת/ שתינו קפה שתינו קוניאק
אימו מדי פעם נכנסת/ הוא דיבר על תיאטרון/ כאפשרות של גשר/ "אפשר להגיע להבנה!"/ היא ניגשת אליו נרגשת.
הסתכלתי לפה הסתכלתי לשם/ לכל הכיוונים הסתחלתי/ ולאן שלא זחלתי/ בשתי עיניו נתקלתי.
לא יודע מה הוא רצה בעצם/ להביע/ אני רק המשכתי את עצמי/ בקוניאק להטביע.
שיר כאב…
אי שם במרחב/ נבחו כלבים לירח/ זזים אמרתי מאוחר/ חכה אמר מה אתה בורח/ אולי תישארו ללון אצלי/ הציע במפגיע/ אתה הרי כל כך שתוי
אמרתי לו נגיע/ לאן תגיעו הוא אמר/ מביט בי בעיניים/ החזרתי לו מבט/ זרקתי ירושלים
לקח לו קצת זמן להביא חיוך/ אבל הוא לא הזיז עין/ אחר כך הוא דיבר אלי/ ישר אל תוך היין
בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית/ יושב ערבי עם נרגילה/ אפילו אם זה מתחיל בסיביר/ או בהוליווד עם הבה נגילה
אמרתי לו ביידיש היא שופטת בינינו/ בתוך בועת שתיקתה שוב נתקלות עינינו.
שיר כאב…
