השאלה האם יש סיכוי לאמנות מגויסת בישראל לנוכח מכתב המחאה של אמני ישראל להפסקת המלחמה והתגובות לו – נוגעת בלב השיח על מקומה של האמנות בחברה בזמן משבר, ובמיוחד בזמן מלחמה?
התשובה, כמו המציאות, מורכבת.

המכתב שחתמו עליו מאות יוצרים ואמנים ישראלים, בקריאה להפסקת אש והסכם לשחרור חטופים – מסמן רצון לחרוג מהשיח הלאומי המקובל בזמן מלחמה, ולומר: גם לנו יש קול, ואיננו מוכנים להיות שותפים בשתיקה לאסון הומניטרי לחטופים ולבלתי מעורבים בעזה. התגובות לכך נעו בין תמיכה אמיצה בצדקת הדאגה לחיים (בכל צד). לבין האשמה בבגידה, "ניתוק" או "תמימות".

הצהרת האמנים נוסחה כך:

"אנו אנשי ונשות תרבות ואמנות בישראל, מוצאים את עצמנו כנגד רצוננו וערכינו, שותפים כאזרחי ישראל לאחריות לאירועים המחרידים ברצועת עזה ובפרט הרג ילדים ובלתי מעורבים, הרעבה, גירוש אוכלוסייה והחרבה חסרת תוחלת של ערי עזה. אנו קוראים לכל מי ששותף לקביעת מדיניות זו והוצאתה לפועל – חידלו! אל תיתנו הוראות בלתי חוקיות ואל תצייתו להן! אל תבצעו חס וחלילה פשעי מלחמה! אל תזנחו את עקרונות המוסר האנושי וערכי היהדות! עוצרים את המלחמה. משחררים את החטופים".
העליהום על חותמי המכתב, מעלה שאלות עמוקות בנוגע לחופש הביטוי, דמוקרטיה, גבולות הביקורת בזמן מלחמה, והקונפליקט שבין נאמנות למדינה, ובין מחויבות לערכים הומניטריים.
רבים רואים בקריאה להפסקת אש מהלך שמערער את מאמץ הלחימה, במיוחד כאשר חיילים ממשיכים להילחם ולסכן את חייהם. פרסום מכתבים בעד הפסקת אש תוך כדי הקרבות נתפס כחוסר סולידריות עם הקורבנות הישראלים (כגון משפחות החטופים והנרצחים), כאשר חתומים הם אנשי אקדמיה, משפט ותרבות, יש מי שרואה בכך “הטיית שמאל” של מערכות ציבוריות, וחוסר איזון. החברה הישראלית מצויה בטראומה קולקטיבית מאז 7 באוקטובר – מה שמגביר רגישות לכל ביטוי שנחווה כ”לא פטריוטי”.
מצד שני: החותמים על המכתב ראו חובה אנושית ומוסרית להתריע כאשר חיי חפים מפשע נפגעים ועלולים להיפגע – גם בעת מלחמה. רבים מהחותמים טוענים, שהם פועלים מתוך דאגה אמיתית לביטחון ולשלום של ישראל, ורואים במלחמה ממושכת דווקא איום אסטרטגי. זוהי ביקורת לגיטימית. במדינה דמוקרטית מותר ואף רצוי להביע ביקורת, גם בזמן חירום. בעולם ובישראל יש קונצנזוס תקשורתי ופוליטי רחב, והם רואים את תפקידם כ”מצפן מוסרי” חלופי. ( מלחמת ויאטנם הסתיימה, כאשר הציבור האמריקאי יצא לרחובות).

הזמר עידן עמדי — שנלחם כמילואניק ונפצע קשה בפעילות צה"ל בעזה — הגיב בחריפות למכתב המחאה שחתמו עליו האמנים הקוראים להפסקת המלחמה. בעמדותיו הוא הגדיר את החותמים כ"מנותקים ומפיצי פייק" וכ"חבורה של פריבילגים", וטען כי אין להם מושג מה קורה בשטח. עיקרי תגובתו מסתכמים ב"מנותקים ומפיצי פייק" ו – "לא אשתוק כשקוראים לאחיי פושעי מלחמה"

עמדי מתח את ביקורתו על כך שהאמנים אינם מודעים למציאות בשטח, ומרחיב: "בכל בית בעזה יש תעמולה אנטישמית אנטי‑יהודית… חבורה של פריבילגים שממשיכים להדהד טיפשות, בורות ושקרים" "תלחמו יום אחד כמו עשרות אלפי מילואיניקים — ואז תחתמו על עצומות" הוא קורא לחותמים: קודם השתתפו בלחימה, הבינו את הקשיים, ורק אז כתבו טיעונים – אחרת אתם "אפסים נמאסתם"
 עידן עמדי עמד על כך, שהלוחמים שנלחמו מ־7 באוקטובר אינם פושעי מלחמה אלא "המגן הפיזי והמוסרי שלנו" — גם לאלה החותמים נגד – הם מגן בסופו של דבר . עמדי הבהיר שהמאבק העיקרי צריך להיות סביב השבת החטופים: "אין דבר חשוב יותר מהשבת חטופינו החיים והמתים".
בעקבות תגובתו נוצרה סערה ציבורית: הפרשן עמית סגל ואחרים תומכים בעמדי, ומיקי זוהר, שר התרבות, אף קרא לעצירה מיידית של תמיכת האמנים בעצומה.
הדג נחש שחררו בזמנם את "אני מאמין" – כמעט מאמר על המבאס בחיים המקומיים, פוליטית חברתית. הצרה, כמו שאומרים הדג נחש – לאף אחד זה לא מזיז את התחת. באזור שבו מתחוללות תמורות, הדג נחש כנראה לא יצטרפו לתנועות מחאה, לא ייצאו לכבישים ולכיכרות. השיר שיקף מציאות: כל אחד עסוק בהנאות או בבלגנים של התא המשפחתי הקטן שלו. לכל היותר רוטנים על אורך הפקק בימי חמישי. אם פקקים בכבישים היו נושא למחאה מקומית – הייתה קמה מפלגה. כשמדובר בנושאים הרי גורל כמו מלחמה ושלום, הון ושלטון, חינוך ושוויון – באמת לא מזיז לאף אחד את קצה הבוהן. שירי מחאה אותנטיים, שאינם חוששים להתעמת – היו תמיד מצרך נדיר במקומותינו. יהונתן גפן נתלה הרבה בבוב דילן, בימים ששירי ניצחון ולהקות צבאיות שטפו את הרדיו. כששלום חנוך זעם בשירים שלו על השלטון – זה יצא אותנטי, חברתית ופוליטית. והנה, הדג נחש – משב רוח של ממש,  אבל עדיין לא רוח פרצים שתזעזע ותוביל.

אני מאמין שנכון להיום/ חלקינו באי השגת השלום/ משמעותי וגדול לא פחות מחלקן/ של כל המדינות השכנות/ ועוד אני מאמין שאנחנו הולכים סחור/ שאין סיכוי שעוד מלחמה תעזור/ ושכל הדיבורים על מאבק בטרור/ תכליתם רק להרשים ת'עולם הנאור/ אני מאמין שחובה להשקיע בחינוך/ שסדר העדיפויות מוכרח להיות הפוך/ שמשכורת הבכירים היא שערורייה
שצריך לפרק ולהזיז את הקריה/ אני מאמין שאין פה שוויון / שהגזענות שבתוכנו תוליד את האסון/ שאם לא נתעשת לא נתחיל להבין/ ספק אם נוכל לחגוג עוד שישים// וזה לא מזיז לאף אחד ת'תחת/ ואני לא יכול/ לסחוב את המשקולת הזו/ לכל מקום שאלך"
מה קרה עם השיר הזה? הוא התמוסס לתוך אווירת הקלאב דאנס. גרסת הרמיקס לקחה אותו  עוד יותר עמוק לשם, כי זה מה שאצלנו עובד: אסקפיזם. לפי הבבילון: אסקפיזם היא הסחת דעת נפשית, באמצעות בידור או בילוי כלשהו, במטרה "לברוח" ממצבים שנתפסים מלחיצים ולא נעימים במציאות היומיומית.
שירים וזמרים המגלים מעורבות חברתית-פוליטית ניתן למנות בקושי על אצבעות כף ידאחת. לא רק: כשזמרים משמיעים קולם בנושא כלשהו מתוך אחריות לאומית-תרבותית – הם כמעט נידונים לסקילה. גם חוה אלברשטין ונורית גלרון ספגו בעבר מטחים. עכשיו לא ייאמן – מבטלים כרטיסים להופעות של אלברשטיין.

 האם יש סיכוי לאמנות מגויסת? אמנות מגויסת לטובת הקונצנזוס הלאומי – כן, תמיד תיתמך. אבל אמנות מגויסת למטרות ביקורתיות או אוניברסליות בישראל של אחרי 7.10, פוגשת התנגדות חריפה: המרחב הציבורי לא סובלני כלפי דעות שאינן תואמות את אתוס הנחישות והניצחון. יוצרים שמביעים דעה נגדית, או אמפתיה לאחר – עלולים להיחשף להחרמות, ביטולי הופעות, ואף איומים.
אבל – דווקא עכשיו, אמנות כזו נחוצה וחיונית מתמיד: כי היא מייצרת מרחב לדמיון אחר, לאנושיות, לשאלות קשות, כי אמנות לא נועדה רק ללטף את המציאות – אלא גם לשקף אותה, לערער עליה, ולבקש שינוי.
האם זו סופה של אמנות המחאה הפוליטית בישראל? מצד אחד – יגידו לי: מה אתה דורש מזמרים? הם צריכים להתפרנס. קח את אסף אמדורסקי ואלון אולארצ'יק שהחליטו לסגת ולבטל את חתימתם על מכתב האמנים. האמת – קשה להאשים אותם. לא סתם יובל בנאי שר "למה לי פוליטיקה". אבל אם כבר עולים על במה מול 100 אלף – למה לתת הרגשה של פלקטים מזמרים? איפה זמר שנרגיש שהוא יורה דברים נוקבים, שיזעק את הכאב, שישיר את מעיו, שיקרע להם את הצורה? קיימת טענה שדווקא התקופה הזו עשויה לייצר את אחד הגלים החזקים ביותר של אמנות פוליטית-חברתית מאז שנות ה־80. על כך ייאמר – אשרי המאמינים.

צילומים: מרגלית חרסונסקי

מכתב האמנים האם יש סיכוי לאמנות מגויסת בישראל 2025?-  הדג נחש – אני מאמין