אני שומע את אריק איינשטיין שר "אהובתי לבנת צוואר", "דוד שמש ואנטנה גם" ו"אליפלט", חוה אלברשטיין ב"שיר משמר" וב"השכם השם בבוקר", יהודית רביץ ב"וידוי", נורית גלרון – "היה נא טוב אלי", אריק לביא ב"אנאקש", שלישיית קצה השדה ב"השמלה הסגולה", עדנה גורן וקובי רכט ב"לילה בדרום", יהורם גאון ב"הרעות", ומתי כספי ב"עד" וב"שיר ערש", והצמרורים חוזרים.
אוסף כפול, שיצא במלאת עשר שנים למותו. נכון כתב נעם שריף בדברי ההקדמה בחוברת המהודרת: "סשה לא ייזכר כלל כמחברן של המנגינות הנפלאות האלו, כי המנגינות כבר הפכו לחלק מהזיכרון הקולקטיווי של עם מתחדש ושפה מתחדשת". זה יהיה נכון לומר על רוב המלחינים הקלאסיים של השיר הארצישראלי, אלא שבשירים של סשה יש פשטות ומורכבות מופלאות של לחן והרמוניה, של חיבור אולטימטיבי למילה העברית, כאילו המוסיקה הזו נולדה כחלק בלתי נפרד מהמילים של אלכסנדר פן, יעקב שבתאי, נתן אלתרמן, תרצה אתר, חיים חפר, אהוד מנור. סשה הוא שיצר מחדש את הסיפור והדרמה שבשירים האלה. מילא אותם בתוכן משלו. שירים שמחוברים להוויה ישראלית רבת הפנים. שירי עם, שירים תיאטרליים, שירים של לחן מופלא בפשטותו-מורכבותו. מוטיב רוסי שחבר למערבי לסלסול מזרחי. שירים שהם הסטנדרט’ס של זמרי ישראל. סשה נתן השראה כזו לזמרים ולמעבדים, שהיופי קיים במכלול המוסיקלי של ארבעים השירים, בביצועים הייחודיים, בעיבודים המגוונים. העיבוד התזמורתי שתפר אילן מוכיח ל"היה נא טוב אלי", מראה כמה היצירה של סשה הפרתה את המעבד שהטעין את השיר בצלילי דרמה רבת יגון. קלאסיקה ישראלית.
