עומר קורן חווה את תחושת המשוררת בלחן שכולו הזדהות עם סבל של אובדן היקר מכל.  דליה רביקוביץ פונה אל ירושלים של מעלה ומבקשת אותה לרדת מטה להשיב לה את הילד שלה. "הָשִׁיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי/ כְּמוֹ שֶׁהַנֶּפֶשׁ חוֹזֶרֶת לַגּוּף / עִם פְּקִיחַת עֵינַיִם". המשוררת מתבססת על  תפילת שחרית, בה מברכים את שובה של הנפש ברגע של ההתעוררות. ההנחה היא שכאשר אדם ישן, נפשו ניטלת ממנו. המשוררת מבקשת לגייס את כול כוחות הטבע – החל בשלג, שנערם במקומות הגבוהים, וכלה בגבעול המכופף על מנת להשיב לה את בנה המת.
גם קדושתן של ירושלים ובית לחם מגוייסת באשר הן מקושרות לשתי הדתות – יהדות ונצרות. לפי הנצרות, ישו חזר אחר מותו, כך שיש בסיס כלשהו לבקשה ולתקווה. למעשה, אין כוח אמוני, שהיא פוסחת עליו על מנת לבקש להשיב לה את בנה. היא מעמידה את מצוקתה האישית ואובדנה הענק מול השגב האל זמני של קדושת הערים. האם התכוונה לארועים שעברה בחייה? (הפלה, התנתקות מבנה)? המידע החוץ טקסטואלי הזה אינו קיים כמובן בשיר, וכל קורא יכול לעשות בו כברצונו.
עומר קורן לקח את השיר לעולם רווי תוגה. צליל הפסנתר בפתיח, הטון הדואב מעבירים את התחושה שהוא ספג מהשיר. שירתו הגבוהה והמתכוונת  – זעקה מכל הלב. המנגינה, העיבוד העשיר מכוונים לאזורי הדכדוך, אך גם לצורך הקיומי הנואש לממש את הבקשה. סערת-זעקת הנפש הופכת במהלך השיר למלודרמה עוצמתית מחלחלת-מרטיטה.

שֶׁלֶג בֶּהָרִים/ מֵעַל לַמְּקוֹמוֹת הַגְּבוֹהִים/ וּמֵעַל יְרוּשָׁלַיִם.
רְדִי יְרוּשָׁלַיִם/ וְהָשִׁיבִי לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי.
בּוֹאִי בֵּית לֶחֶם/ וְהָשִׁיבִי לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי.
בּוֹאוּ הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים/ וּבוֹאוּ הָרוּחוֹת
וְשִׁטְפוֹנוֹת בַּנְּחָלִים/ וְהָשִׁיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי.
וַאֲפִלּוּ אַגְמוֹן כָּפוּף/ אוֹ גִּבְעוֹל רָזֶה בַּזֶּרֶם
וְשִׂיחֵי מִדְבָּר חוּטִיִּים/ הָשִׁיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי
כְּמוֹ שֶׁהַנֶּפֶשׁ חוֹזֶרֶת לַגּוּף/ עִם פְּקִיחַת עֵינַיִם.