מה הבטיחו לילדי 73? השיר שנכתב ע"י שמואל הספרי והולחן על ידי אורי וידיסלבסקי בוצע לראשונה ביום העצמאות 1994 בערוץ הראשון ע"י להקת חינוך מיוחד עם הסולנית רוני אבני. השיר מדבר על הילדים שנולדו אחרי מלחמת יום הכיפורים. למרות שהבטיחו להם את יונת השלום כשנולדו, הם המשיכו להילחם ועדיין ביקשו מהוריהם לקיים את הבטחת השלום.  אנחנו אחרי השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל. הילדים של 73 הם סבים לנכדים. גם הם לא זכו ליונה עם עלה של זית. האם הילדים של 2027 יזכו?

השיר נכתב מנקודת מבט של הילדים שנולדו אחרי מלחמת יום הכיפורים. הם אומרים להורים שלהם, בערך: הבטחתם לנו עולם טוב יותר, הבטחתם שזו תהיה המלחמה האחרונה, רציתם שנחיה אחרת,  זואינו האשמה ישירהאלא אלא בקשה עדינה, כמעט תמימה – תקיימו את מה שהבטחתם. השיר לא נשמע  שיר מחאה נוקב. היתה במוסיקה רכות ונוחם, מעין בקשת רחמים, לא ביקורת קשה, זה מה שהופך אותו לחזק:
הכאב עובר דרך עדינות.. "ולכן לא נלחץ, ולכן לא נדרוש, ולכן לא נאיים". מצד שני, הוא העלה תהיות קשות, אצל מי שאיבדו את יקיריהם. השיר לא מתווכח עם הצורך להגן או להילחם, אבל הוא שואל בעדינות: איפה התקווה בתוך זה?
בשנים הבאות – השיר המשיך לחלחל, לצמרר, להיות מציאותי, לדבר אל הילדים שנולדו ואל הילדים לעתיד לבוא, הכיל את הטראומה של חיינו כאן, ביטא  את הכאב הגדול בעקבות המלחמה הנוראה ההיא. הבנים המשיכו בדרכי הוריהם, גם הם שלחו את ילדיהם ללחימה והגנה על המדינה. למרות שהבטיחו להם שלום ועלה של זית, הם מצאו עצמם נלחמים במלחמות הבאות, ועדיין ביקשו לחדש את ההבטחה ההיא.
עברו מאז שהשיר נכתב 53 שנה. לילדים של ימינו לא רק שאין שלום. המדובר כבר באין תקווה, אין סיכוי לשינוי, לא בגלל ההורים שלא קיימו הבטחות, אלא בגלל שהם, הילדים, הפכו חסרי ישע, נטולי רצון להניף דגלי מחאה, ליזום משהו מול מה שקרה מאז גם מבחינת קיומם היומיומי. מתגוררים במרתף של .ההורים ועובדים על דרכון. מילא שלום, עליו כבר ויתרו. מה שיותר גרוע – שאין חסכונות ואין בית, ואין תוכניות ואין תקוות. כשלא מצפים – אין אכזבות. נחמה פורתא נוראה. למול הילדים שזה עתה נולדו, חוזר השיר הזה ומפעים, אבל בקונטקסט שמזכיר מחדש את המציאות הטראומטית והמייאשת בה אנו חיים.
כששומעים את השיר היום, אחרי סבבים חוזרים של מלחמות – אותה הבטחה עדיין מרחפת, אותו רצון ל“סוף למלחמות” נשאר לא ממומש הבקשה של ילדי 73 נשמעת היום כמו בקשה שעברה מדור לדור – ולא קיבלה תשובה.
אם ב־73 הילדים דיברו אל ההורים, היום אפשר לשאול: האם אנחנו הפכנו להיות ההורים האלה? האם גם אנחנו מבטיחים משהו לדור הבא ולא מצליחים לקיים? השיר הופך ממבט אחורה למראה על ההווה.

על רקע המציאות הנוכחית, הבקשה נשמעת יותר עייפה, יותר מודעת, פחות תמימה, אבל עדיין לא צינית. יש בה עוד משהו שמסרב לוותר על האפשרות לשינוי.

מה הבטיחו לילדי חורף 1973?

הבטחתם יונה, הילדים של חורף 73 בביצוע להקת חיל החינוך

אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש
חלמתם אותנו לראשונה עם שחר, בתום הקרבות
הייתם גברים עייפים שהודו למזלם הטוב
הייתן נשים צעירות מודאגות ורציתן כל כך לאהוב
וכשהריתם אותנו באהבה בחורף שבעים ושלוש
רציתם למלא בגופכם את מה שחיסרה המלחמה.

כשנולדנו היתה הארץ פצועה ועצובה
הבטתם בנו, חיבקתם אותנו, ניסיתם למצוא נחמה
כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות
אמרו הילדים האלה הלואי לא ילכו אל הצבא
ופניכם בתצלום הישן מוכיחות שדיברתם מכל הלב
כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב.

הבטחתם יונה / עלה של זית
הבטחתם שלום בבית/ הבטחתם אביב ופריחות
הבטחתם לקיים הבטחות/ הבטחתם יונה

אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש
גדלנו, אנחנו עכשיו בצבא עם הנשק, קסדה על הראש
גם אנחנו יודעים לעשות אהבה, צוחקים ויודעים לבכות
גם אנחנו גברים, גם אנחנו נשים, גם אנחנו חולמים תינוקות
ולכן לא נלחץ, ולכן לא נדרוש, ולכן לא נאיים
כשהיינו קטנים אמרתם: הבטחות צריך לקיים
אם דרוש לכם כח ניתן, לא נחסוך, רק רצינו ללחוש
אנחנו הילדים של החורף ההוא שנת שבעים ושלוש

הבטחתם יונה…