פרדי מרקורי קווין

הלהיטים הגדולים 1+2

קווין

הוליווד, אן.אם.סי
4/5

כל ההצגות, כל הדאווינים, כל העיבודים המיוחדים והבומבסטיים, כל הפומפוזיות התאטרלית, כל ההבעה האמוציונאלית. 34 שירים בשני דיסקים. ואיזה שירים. לאלה שאהבו את ההרמוניות האופראיות של "קילר קווין", את האינטימיות של "מי רוצה לחיות לנצח". הכיוונים הכבדים, הרכים, והמתוקים.
קווין לא פסחה על שום סגנון, אם זה הדאנס של "רדיו גה-גה", הרוקנרול המסורתי א-לה אלביס ב"דבר קטן ושמו אהבה", הסגנון המחזמרי של "מירוץ אופניים", והגוספל ב"מישהי לאהוב", ההרמוניות על תקן מקהלת ריי קוניף כקונטראסט לרוק הסוער ב Breakthru.
אני שומע את שני הדיסקים, וכמעט כל שיר הוא אופרה זעירה בפני עצמה. קווין שמה דגש מיוחד על העבודה הווקאלית, וזה לא רק פרדי.  כל הגישה לסאונד קולי היתה מלכתחילה מאוד עשירה. לא היתה בהסטוריה של הפופ להקה שעסקה כל-כך בצד הווקאלי כמו קווין. הרמוניות חמות, שופעות, וקולו של פרדי עצמו שמשחרר אמוציות אטומיות ב"אני רוצה להשתחרר" או ב"אל תעצרי אותי". זה פרדי מרקורי שאני אפילו מצליח לגלות אצלו טיפת הומור ב"אני קצת משתגע".
ההסטוריה של הרוק כבר קשרה לפרדי מרקורי כמה כתרים שנמנעו ממנו בחייו. כשהוא שר "מן קסם" זו הרומנטיקה, זו גם האופרה של פרדי. וזה גם רוקנ'רול ופופ ומיוסיקאל.
פרדי מותח את מיתרי הגרון עד הבטן. הצעקה היא חלק מהתאטרון, מהשואו. מרקורי אינו מוריסי. מרקורי חשב על פופ יותר במונחים אופראיים מאשר רוקיים. אבל מרקורי והגיטריסטים שמאחור ידעו איך להפוך את הפופ לאופרת רוק מרתקת. הימנוני איצטדיונים כמו "אנחנו המנצחים", באס (ג'ון דיקון) שדופק כמו פגזים הנורים מתותח, טנור שמממריא וממריא.
"אני רוצה הכל" הוא שיר של  סערת יצרים המורכבת מהרמוניה קווינית טיפוסית פלוס גיטארה ותופים מהסוג המטאלי (בריאן מיי, רוג'ר טיילור), שלא היתה מביישת את גאנס אנד רוזס. "אלהים יודע שהתאהבתי", זועק מרקורי ב"אני רוצה להשתחרר", והביצוע גדול בשלושה מספרים על מתכון הפופ הפשוט הזה. אנחנו מגיעים עד "אינואנדו" המורכב, ופתאום מתברר שפרדי בונה שיר ממגוון של טונים, גיטרה אקוסטית מעדנת ויש גם מעבר לפלמנקו, וכל השילוב הזה נשמע כמו מיוסיקאל של אנדרו לוייד וובר.
לעומת זאת, "מי רוצה לחיות לנצח?",  (דגימת סאונד למטה) בעיבוד לתזמורת סימפונית, הוא אחד הביצועים היותר מלנכוליים באופרה של מרקורי, שעדין משגר מימד כמעט אלגי-אירוני לאור הטרגדיה. ולא אמרנו אף מילה על "רפסודיה בוהמית" עם ה"מאמה מיה" והטקסט הכי מטומטם ששמענו מקווין, אבל גם זה כבר הפך לחלק בלתי נפרד מאופרת הרוק הקווינית.
ההצגה של קווין לעולם לא תהיה מה שהיתה עם פרדי מרקורי, ושני הדיסקים כאלה מוכיחים כי קווין עשו הצגה בעיקר בזכות פרדי,הצגה שנכנסה לדפים המפוארים של הרוק היא אגב, נמשכת, אצל כל מי ששני הדיסקים האלה יגיעו לאוזניים/אזניות/סמרטרפון/מערכת הסאונד  שלו.

Queen – Greatest Hits 1 and 2

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. יוסי היקר,
    אני מעריך את הביקורות שלך אבל לא ברור לי – מדוע הטקסט של "רפסודיה בוהמית" "מטומטם"?

  2. יוסי והטקסט. מה אתה שוב רוצה מהטקסט, הפעם של "רפסודיה בוהמית"? הרי היצירה הזאת מדהימה, לפי הגדרת המילה. שיא היצירתיות, בהלחנה, עיבוד, ביצוע והפקה.
    אם יש 3 להקות בעולמנו הרי הן הביטלס, פינק פלויד וקווין. שלשתן ניחנו במוסיקאות הגבוהה ביותר, שילוב חד פעמי בתחום הפרסונלי ואלבומים ניצחיים.
    מילה על בריאן מיי-לדעתי גדול הגיטריסטים, ולפחות אחד מהשלושה הגדולים. חיקוייו עם הגיטרה האדומה המפורסמת שלו של כלים אחרים הם חדשנות מופלאה ומוסיקאות מושלמת. כמה צניעות ואלגנטיות יש בנגינה שלו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות