אביב גפן הזמין את מיאה לימברג, החטופה שחזרה משבי החמאס כשהיא אוחזת בעוז בכלבה, לשיר איתו שיר על מוראות במלחמה. רעיון הדואט יכול להישמע פופוליסטי, אבל זו אינה הבעיה. הטקסט נשמע יותר טיוטה לשיר, מספר את כל מה שכבר טחנו בכל הרשתות ללא שום זווית מקורית שמצופה ממי שמגדיר עצמו "אמן". הבית היחיד שאינו פרוזה שגרתית וכתוב פואטי הוא "ילדים שקמו לבוקר/ כבר לא ישחקו בחצר/ ומאז זה הולך איתנו ולא עוזב וכלום לא עובר". כל השאר חסר זווית מיוחדת שמעוררת את בלוטות הרגש.
המוסיקה הקצבית המושרת בדואט, אינה משדרת צלילים של טראומה. אין כאן כמעט כלום מהמצוקה והאסון הנוראים.
למרות טון העצבות, המוסיקה זורמת בקלילותה ומעידה יותר על הדחף של גפן להיות חלק מגל שירי המלחמה ששוטף את ארצנו מאשר לכתוב שיר ייחודי שנמצא בעורקיו ובליבו.
נ.ב. פינת המורה ללשון: 1. הדרך התקנית לציון הימים בחודש היא במספר מונה בלשון זכר: אחד בכסלו, עשרה בטבת, אחד באפריל, שניים ביוני, שמונָה עשר ביולי, שבעה באוקטובר ולא "שביעי לאוקטובר". 2. אין לומר נלחמנו "אחד בשני (או השניה) אלא זה בזה..
אביב גפן ומיאה ליימברג זריחה שחורה
שביעי לאוקטובר עשרים ושלוש/ ומאז סופרים ימים/ לא נחזור להיות אותם האנשים
התעוררנו פתאום לזריחה שחורה/ לא הינו מוכנים/ מדרום העשן עלה מהבתים
נערים נערות והמוות שרדף למרחקים/ מחפשים את הכביש הראשי/ ואת אלוהים
ילדים שקמו לבוקר/ כבר לא ישחקו בחצר/ ומאז זה הולך איתנו ולא עוזב/ וכלום לא עובר
ערים בלילות ובוכים בימים/ איזה יום זה אני לא זוכר/ הלב שהשחיר והבכי שמתגבר
ולחשוב שהיה לנו שקט בזמן שנלחמנו אחד בשני/ האויב שראה איך אנחנו נפרדים
חיילים דוהרים אל האופק/ לגבולות הבוערים/ ומאז גם אנחנו מרגישים שבויים
מנהיגים מנסים להרגיע/ ואומרים שלא נוותר/ ואני מחכה רק לראות עוד חטוף חוזר
וכלום לא עובר
ילדים שקמו לבוקר/ כבר לא ישחקו בחצר/ ומאז זה הולך איתנו ולא עוזב
וכלום לא עובר