אני משחרר את עצמי מביקורת. אפשר? מה צריך הקהל  שבא לחגוג עם אברהם טל ביקורת? עזוב אותך, תצטרף. בעידן הסולדאוט המטורפים, כשאמנים רצים לתוך הקהל, ובדרך ל"קול גלגל" פוגשים את ההורים שלהם ביציע, עפים עליהם ("אני היום צריך שהמשפחה שלי תהיה איתי"), ומביאים את האווירה המשפחתית עד לשורה האחרונה, מבקשים מהקהל להדליק טלפונים על אמפי חשוך (בזמן ששרים "אורות") – מה יש לביקורת לבלבל את המוח? תראה מה קורה כאן. תן לרגש לרוץ במקומך, אני אומר לציניקן שבי. האיש על הבמה כמעט מאבד את ההכרה מרוב התרגשות. תן ללב להכתיב לך את הביקורת.
יד על הלב: לא רצתי לחגוג. אני כזה, מאופק, לא משחרר. יש לי בעיה עם קהל שאומר: באנו לחגוג. תן לו בידיים, ברגליים, בקצות האצבעות. עזוב אותך מכל השאר. הקהל הישראלי הוא כזה. מבקש רק ניצוץ. יידלק מהר. זה קרה בקיסריה כבר על ההתחלה מ"אינאני" – יושבי אגף האורקסטרה (הכרטיסים היקרים) לא חשבו עוד על ישיבה. ובהמשך – ב"אני לא מבין" אותו קצב, אנרגיות מוספות. הקהל – חלק מהמנוע שמזיז את טל, מניע את ההצגה.
יש לו דלק אוקטן גבוה: האיש הוא קודם כל נשמה חבל"ז, אחר-כך זמר ומוסיקאי. אני מאמין לו, כשהוא מפזר תובנות "על החיים" בין השירים,  גם כשהוא נוקט שיטות "שלמה ארציות", ובשיר השני כבר יורד לשיר בין השורות. טל זה לא גחמות מניפולטיביות. האיש חי את השירים, את הבמה, את הנגנים, את הקהל. רואים לו את זה בפנים, שומעים בקול הגבוה ובשירים, או כפי שטל אמר: אם אתם רוצים לדעת מה קורה איתי, פשוט תקראו את השירים: עיזבו טורי רכילות. הכל נמצא שם. קחו את "אלוהי" שטל שר מעצמותיו: "מסע כזה איך לומר מוזר / ולכל דבר מצאתי לי תרוץ / פעם בגדתי בך / וליבך נסגר / סלחי לי כן עשיתי שטות / אז לא פלא שאנשים שהיו / הלכו לדרכם / כי כלום לא מושלם / נהייתי קצת בודד בעולם / תלוי על סולם /חולם וחרמן".  
קחו את "שיר חדש" שהוא שר בהדרן. רגע אינטימי נדיר בערב. חושף את עצמו, את היחסים בינו ובינה, מספר מה קורה לו, מתוודה ומתנצל – מופנם בתחילה, ומחצין בהמשך בשירת נשמה. השיר הזה הוא לא רק קיפאון של  רחמים עצמיים ובלבול על רקע משברים אישיים, אלא תשוקה להמשיך לחיות.
אברהם טל מתחיל בסיפור כמעט בדיבור שפוי, ואז מחליף הילוך מ"מגלה בי צד שלא הכרתי מעולם". מכאן הטונים מטפסים בסולם הרגשות. הקונטרסט בין הנמוך לגבוה מעניק לסיפור שלו רמת אותנטיות מהגבוהות ששמעתי ממנו. זה שיר של קדרות שמתחלפת לעוצמה גדולה בשירת Soul עברית נפלאה. תאמינו לכל מילה בשיר הזה. מ"העייף למות" ועד "אתחיל שיר חדש" שהוא חווה על צוק בבית ינאי. מיד אחר-כך הגיע השיר "שושנה", שהוא חזר אליו אחרי זמן רב שלא שר אותו. כבר אמר מי שאמר שהתשוקה צומחת מכוח אי מימושה.
הוא הזמין לבמה את מוקי, מוש בן ארי ואת גלעד ויטל ורואי לוי, מייסדי "שוטי הנבואה" כדי לצרף אותם למופע התרוממות הרוח שלו. זה התחיל בחגיגת "ג'ה איז וואן". רומסים גבולות. חוצים מהיפ הופ לפאנקי, מראפ לקאריבי, מאפרו לרגאיי, מריתם אנ’ בלוז לדאנס אי.ד.אם. הרוח הזו נשבה מן העבר, נשמעה קצת מאחורי אברהם טל, אבל התאימה לערב הזה.
אין בעיה למחזר את הביקורת מהשנה שעברה שנכתבה על ההופעה שלו באותו מקום (חודש מאי) אברהם טל אינו זמר של של מוסיקה אלטרנטיבית. הזכרונות, המקומות, השאלות, החוויות –  מתנקזים לאפיק מיינסטרימי אטרקטיבי, שירים שמונעים ע"י משבים אופטימיים של אדם, שגם בשיר שניים עצובים משדר משהו מאוד חיובי. המבחן בסופו של דבר אינו בהתרפסות, לא בפירוטכניקה ואפילו לא באיכות העיבודים והנגנים, אלא עד כמה הפה והלב שווים. מבחינה זו, הבנאדם – אותו בנאדם. חזר לכל המקומות  מ"אדם צובר", דרך "הימים עוברים" ועד "מחוזקים" ו"קול גלגל" בביטחון, בעיבודים עשירים כשמעל הכול עומד הקול הייחודי בעל המנעד האין סופי. רגע, לא אמרתי שאני משחרר את עצמי מביקורת?

שירים: אני איתך, אדם צובר זכרונות, אם ת הולכת, אינאני, אני לא מבין, הזמן עושה את שלו, אלוהי, הימים עוברים, מחוזקים, לב חופשי – מוקי, ילדה סוכר – מוקי, אורות – מוש בן ארי עולה באמצע, מסע ומתן – מוש בן ארי, ג'ה איז וואן – כולם, מה קרה לך – גלעד ורואי, פרח – גלעד ורואי, ידיעה – גלעד ורואי, פנאן – גלעד ורואי הדרן: קול גלגל, שיר חדש, שושנה, קופצים.
נגנים: אלון רדעי – קלידים, מחשב, איל ניסנבוים – תופים, עופר אשד – בס, יוני אמבר – גיטרות, נעמה לוי – שירה, שם חממי – גיטרות בוזוקי, עופר פלד – כלי נשיפה

צילום: מרגלית חרסונסקי

אם את הולכת

אלוהי

הימים עוברים

מסע ומתן עם מוש בן ארי

ג'ה איז וואן עם מוש, מוקי, גלעד ורואי

קול גלגל – ברחבי האמפי