רק כששמעתי את אהוד בנאי שר בחספוס את "עטוף ברחמים" בביצוע ייחודי מלווה עצמו בטאר – נפל לי האסימון. אהוד הוא שכתב את מילות השיר שהיה להיט לוהט של ריטה בלחנו של רמי קלינשטיין. השיר פותח את האלבום "הצליל השמיני". אהוד בנאי כתב אותו לפני עשרות שנים בעקבות ה"מפגש" הראשון שלו ושל אשתו עם העוברית הבכורה שלהם במסגרת בדיקת אולטרסאונד. לפני כחצי שנה כשביקר לראשונה אהוד במערות הפעמון בגן הלאומי בית גוברין, החוויה הפיזית בכניסה והליכה בתוך חלל המערה, הרגישה עבורו כמו שהייה ברחם והציפה זיכרון ישן ועמוק.
האלבום נולד על רקע תערוכה משותפת עם אמן הוידאו ארט רונן תנחום. שניהם הוזמנו להגיב לחוויה של השהות במערות הפעמון. היצירה במשותפת מתארת את התגובה לחללים במקום, גם – האחד לשני. אהוד בחר להתמקד במעגל החיים מהשהייה ברחם והלידה ועד לסיומם עם הצליל השמיני בשיר "דממה דקה", וכך נוצר אלבום של דיבור ושירה שהוא מסע חיים שצליליו הציפו את המערה.
הרעיון המרכזי בטקסט הוא שהאלבום הוא מסע במעגל החיים. אתה משרטט קו שמתחיל ב"עטוף ברחמים" וממשיך דרך תחנות של ילדות, זיכרונות משפחתיים, אמונה, מסעות והתבוננות פנימית, עד ל"דממה דקה", המסמלת את "הצליל השמיני" – ממד שמעבר לזמן, למקום ולטבע.
אחת התובנות היפות בטקסט היא הקישור בין מערת הפעמון לבין הרחם. שמראה כיצד החוויה הפיזית של הכניסה למערה הציפה אצל בנאי את זיכרון ההיריון שהוליד את "עטוף ברחמים", וכך החלל עצמו הופך לחלק מהיצירה ולא רק למקום שבו היא מוצגת
הטקסט מדגיש את אופיו של אהוד בנאי כמספר סיפורים. כל שיר מקבל הקשר: סיפור ילדות, זיכרון מאביו, חזיון על אליהו הנביא או מחשבה פילוסופית. כך השירים אינם עומדים בפני עצמם אלא נטווים לרצף אחד של זיכרונות ורעיונות.
חידת מהות היווצרות עם ישראל מוביל ל"שמע ישראל" ומכאן לשיר "אל תפחד" – גם כאן בביצוע אקוסטי אינטימי רב כוונה עטוף בקולות.
בנאי רוחני מאוד כשהוא נזכר בסיפורים מילדותו בגיל – ראה מלאך עם כנפיים שנעלם בשמים וגם ציפורים שהקיפו את סבו שנפטר ונשאו אותו לשמיים לפני שהוא שר Birdman – מתוך האלבום EB=MC² בהשתתפות מייקל צ'פמן ז"ל.
לפני "ממשיך לנסוע" מספר אהוד על נסיעה לילית עם אביו שנראתה כמובילה למבוי סתום. הגרסה לשיר הזה נשמעת כתפילה נוסטלגית. כשהוא שר "הלב שקפא הפשיר לא חוזר עיר ממשילך לנסוע".
לפני "דממה דקה" מתוך האלבום "ענה לי", מספר על אירוע מסתורי שהתרחש שבא פתאום בזמן לא מוגדר שמתחבר אל חיזיון המערה של אליהו הנביא, טקסט שאומר:
"ובקול הדממה מתגלה התודעה הגבוהה ביקום.
בעולם הזה אנחנו חיים במעגלי צליל וזמן של שביעיות. השבע הוא הטבע,
אבל היום השמיני והצליל השמיני הם מעבר לזמן ולמקום.
אליהו שמע את קול הדממה הדקה, האולטרסאונד.
מרחב אינסופי של דממה, שממנה הכל התחיל ואליה הכל הולך".
נקודת החוזק של הטקסט היא היכולת להעביר את תחושת הנוכחות במיצג. המאזין מבין שלא מדובר רק בהאזנה לאלבום, אלא במפגש אינטימי עם אהוד בנאי, היושב כביכול מולו, מספר סיפור, שר, ושוב חוזר לדבר.
זוהי חוויה רב-תחומית שבה מוזיקה, חלל פיזי, זיכרון, רוחניות ואמנות חזותית מתלכדים ליצירה אחת. נקודת המבט אינה מתמקדת רק בשירים עצמם, אלא באופן שבו הם נטמעים במרחב של מערות בית גוברין ובסיפורים שאהוד בנאי מספר ביניהם. לכן יש להקשיב לו כיחידה אחת – כמעין האזנה לתוכנית רדיו שבה אהוד מדבר אל המאזיןבאופן אישי, ומכניס שירים בין שיח ושיח.
צילומי סטילס: מרגלית חרסונסקי
