אם העם היהודי הוא עמו הנבחר של אלוהים, כיצד ייתכן שה' נתן לאסון בעוטף באוקטובר להתרחש? אותה שאלה נשאלה גם על השואה של העם יהודי. האם אירועים טראומטיים אלה מוכיחים כי לא קיימת השגחה אלוהית מיוחדת על עמנו, והעולם מתנהל ללא דין וללא דיין? איך מסתדרת האמונה היהודית שאומרת שאלוהים הוא טוב ומיטיב, חנון ורחום, "אבינו מלכנו", יחד עם הזוועות, הסבל והעינויים שחוו אנשים רבים כל כך? הרבה שאלות מתעוררות  מתוך הפער הגדול הזה.
ישנן שתי גישות עיקריות המייחסות לנושא: הגישה של הכנעה שמתוך יראה אדוקה, הרואה באסון  ביטוי של הרצון האלוהי, וישנה גישה – זו של תהייה וספק, העשויה להגיע עד כדי מרד גלוי בעצם הרעיון של השגחה נוטה חסד. בעלי הגישה מגיעים עד כדי הקצנה שבה 'אלוהים מת' ו'החיים הם אבסורד'.
אודיה & איזי מנסים להתמודד עם השאלה הזו במעין שיר מחאה בשילוב מוצלח של היפ הופ, פופ, שירת soul מקהלתית ההופכת את השיר המנון המתכתב עם האירועים הנוראים של חודש אוקטובר 23. אודיה את איזי מצליחים לשדר את התסכול במוסיקה נוגה ענוגה נוגעת, מגיעה, מחלחלת.

אודיה:  "אני בחורה של מילים. בשבועיים האחרונים היה לי קשה למצוא אותן. וגם כשמצאתי, שאלתי את עצמי לא פעם מה הטעם בהן בכלל ובמוזיקה בימים כאלה.
כתבתי ומחקתי, קצת התביישתי שבתוך כל הטירוף הזה אני מעזה לגעת בפסנתר. אבל אז הגענו לבסיס, הנגנים האלופים שלי ואני ראינו מה הכוח של המוזיקה בימים האלה. האורות שהיו שם. השמחה המדבקת
של החיילים. החוויה הייתה אחת מהעוצמתיות שחוויתי בחיי. אני מרגישה תלמידה באחד מהשיעורים הכי מטורפים שלנו כעם. לא ברור לי מה השיעור ולא ברור לי למה "המחיר הכבד. יש לי הרבה שאלות".
איזי: " בשבוע אחד יצא לי לשבת עם הדר בכר בבית החולים סורוקה. גיבורה שאיבדה את אמא שלה ואחיה. אבא שלה אבידן נפצע קשה. שמעתי סיפורים בחוות רונית משורדי הנובה שחלקם נפצעו בגוף וכולם שם נפגעו בנפש.
הלכתי להלוויה של גיל אבני, בחור צעיר שהיה מגיע להופעות שלי,  ושמעתי את המשפחה שלו מספידה אותו.. כולם כל כך טהורים. כאלה אנשים טובים. שהייתי חייב לדבר עם אלוהים לנסות להבין למה הוא איפשר לזה לקרות. אני כנראה לעולם לא אבין.. אבל הייתי חייב לפרוק"