האלבום השלישי של אוליביה רודריגו הוא חשבון נפש על רומן אינטנסיבי ועל קצו. מצב הרוח שלו משתקף באופן מושלם במוזיקה, וההתפתחות שלה ככותבת שירים היא מחזה מרהיב. אוליביה רודריגו יודעת שאהבה היא לא רק רגש: היא מחלה. הראש שמסתחרר והבטן המתמלאת פרפרים של התאהבות עלולים להישאר בטעות כמחלה מתקרבת. פרידה יכולה להרגיש כמו סוג של מחלת נפש מתישה. רודריגו מקטלגת את העלבונות השונים של הרומנטיקה כדי להכין רשימה של תסמינים פיזיים, מכאבי בטן ואובדן תיאבון ועד דיסוציאציה נפשית מוחלטת. שם האלבום הוא you seem pretty sad for a girl so in love (את נראית די עצובה בשביל בחורה כל כך מאוהבת), אבל אפשר להחליף את "עצובה" ב"חולה" וזה עדיין יהיה הגיוני.
אם זה נשמע כמו אווירה לא נעימה לאלבום, אל דאגה – גם כשהיא חוקרת את הרגשות הסבוכים ביותר בעזרת "מצלמה לפרוסקופית" של כתיבת השירים שלה, רודריגו שומרת על מחויבותה להביע אותם בצורה חיננית. היא מעבירה את נטיות הפופ התיאטרליות שלה מהחוצפה של רוק אלטרנטיבי משנות ה-90 לרומנטיקה של שנות ה-80: רודריגו מעולם לא נשמעה הרפתקנית יותר – מעריצים מסוימים אולי יתגעגעו לסרקזם הפרחחי של "good 4 u" או "get him back!", אבל רודריגו היא עכשיו בחורה בשנות העשרים לחייה שמשתוקקת לעשות כמה צעדים גדולים מחוץ לאזור הנוחות שלה. ברצועה האחרונה של GUTS מ-2023, היא שאלה: "מתי אפסיק להיות נהדרת לגילי ואתחיל פשוט להיות טובה?". הזמן הזה הוא עכשיו. האלבום הזה מחולק לשני חלקים: הראשון הוא תיאור חסר נשימה של רומן אינטנסיבי. השני הוא דיווח על קצו. צד א' הוא 25 דקות של התעלפות טהורה. בממתק הפותח "drop dead" היא רואה את אהובה כ"מלאך על קירות ורסאי" כשהוא בסך הכל עומד בתור לשירותים, "stupid song" אפילו יותר הוזה, נפתח בפסנתר הקודר שהיא נוטה להעדיף בשירים האיטיים שלה, לפני שהוא פורץ לספרינט סחרחר. מערכת היחסים בקושי התחילה, והגלגלים כבר מאיימים ליפול. רודריגו, מאוהבת עד כדי טירוף, מייללת בפזמון שהיא "לב עשוי שעווה/ואני נמסה בשמש", דימוי של השמדה איטית שלא מסמן את הזמן הטוב שהיית מקווה שיהיה לך בעיצומה של התאהבות.
עוד לפני שהחלק הראשון מסתיים, ההתרסקות של הזוג נראית בלתי נמנעת: היא חורטת את שמותיהם על מושב העור של המכונית ב-"u + me = <3", צוחקת בפניו של יריב מובס שלא מבין רמזים בשיר הניו-וייב הזועם "my way", וחשה כל כך בודדה כשהחבר שלה מחוץ לעיר ב-"maggots for brains" שהיא מפנטזת על חוסר המזל שאולי יביא אותו הביתה שוב: "לפעמים בנקודת שפל, אני אפילו מייחלת לטרגדיה/כי אני יודעת שהוא יבוא ויטפל בי ממש טוב".
בשירים על שברון לב היא בודקת את החוויה של להיות מאוהבת כאשר גם ברגעי הלהט הטהורים ביותר, עדיין יש מודעות לאיך הכל עלול להשתבש. בראיון לאחרונה, היא ציינה שאחד השירים באלבום הזכיר לה "משהו שאנשים היו מנגנים בחתונות שלהם, בתקווה". זה כנראה "honey bee", שיר אהבה עם זרם תת-קרקעי של אי-ודאות מתחת להבעת המסירות המוחלטת שלו. "אני מקווה שאני לעולם לא אראה איך הפרצוף שלך נראה כשאתה הולך/פרצוף שנשבעתי שאוכל לבלות את כל חיי בלהכיר". ההכרה שלה בסוף הפוטנציאלי של מערכת יחסים מרגישה מעט מבשרת רעות.
נקודת הציר היא "purple", שיר שתופס את הרגע המדויק שבו אובססיה רומנטית הופכת לכל-כך כוללת עד שאת כבר לא יכולה להבחין בין הרצונות שלך לאלו של בן הזוג. ב-"honey bee", רודריגו התפעלה מאיך ש"כל מה שיש לי פשוט מרגיש כמו שלנו"; עכשיו, כשהיא כל כך שקועה בחייו של החבר שלה היא לא יכולה לדעת איפה הפרספקטיבה שלה מסתיימת ואיפה שלו מתחילה: "אני נמסה איתך/אתה אדום ואני כחולה/עכשיו אני רואה את העולם בסגול". זו רצועה מדהימה, הפקה משותפת עם ג'ים-אי סטק, כשהשירה של רודריגו זורמת בצורה חלקה מעל מקהלה של מיני-אוליביות מהדהדות ושוזרות סביבה, בעוד כלי ההקשה צועדים על הקו שבין התאהבות טובה לבין התקף פאניקה כשרודריגו לוחשת: "נמסה איתך עד שהכל הופך לשחור/נמסה איתך עד שאני פשוט מרגישה עצובה".
"what’s wrong with me" נוחת בין זוג רצועות מופשטות, הבלדה האקוסטית "begged" ושיר הפסנתר "Less". מאפשרת לה להתמקד בדיוק במה שמטריד אותה. "cigarette smoke"בסיום נפתח בפריטה אקוסטית המספקת רקע יציב לרודריגו לשיר על תוצאות הפרידה: בית שקט, חמש בירות במקרר, רק מכונית אחת בחניה. האם סוף של מערכת יחסים מבטל את כל מה שקרה לפניה? "תגיד לי משהו כנה כדי שהזיכרונות יהפכו לאפלים", היא שרה, בונה לקרשנדו מיילל, ואז נותנת לקולה להבהב בסוף כמו נר דועך ב – Memories Go Dark.
העברת רגשות תמיד הייתה עיקרון גדול בחוויית אוליביה רודריגו – היא צריכה שנרגיש הכל בעוצמה שבה היא מרגישה, ותשתמשת בכל טריק מוזיקלי כדי לגרום לזה לקרות. "expectations", שיר ריקודים שאוסף את כל המתח והייסורים של השירים הקודמים ומפוצץ אותם. רודריגו ממשיכה למצוא את עצמה נתונה לחסדי כוחות הגדולים מרצונה – קנאה, חוסר ביטחון, תאווה, כעס – אבל כשזה מגיע ליצירת מוזיקה על זה, היא תמיד בשליטה.
האלבום החדש מציג התפתחות מרשימה של אוליביה רודריגו ככותבת שירים.אשר בהפקה המתוחכמת של דן ניגרו השוזרת סגנונות מגוונים, רודריגו מצליחה לבטא רגשות מורכבים וקשים באופן חינני, ומציגה ביטחון עצמי גבוה יותר מבעבר. היא מוכיחה שליטה אמנותית מלאה ביכולתה לתרגם חוויות רגשיות סוערות ליצירה מוזיקלית מהפנטת.
