כשאלטון ג’ון הישווה את עצמו לביטלס, זה התקבל כשגעון גדלות, אבל האלבום הזה במיוחד, נותן איזושהי הצדקה להצהרותיו היומרניות. אני מדבר על קטע הפתיחה האינסטרומנטלי הכמו אופראי (ויש שמצאו בו השפעות של וגנר) "הלוויה לחבר" שמחובר ל- Love Lies Bleeding, "בני והג’טס", בהשפעת טרנד ה"גלאם רוק, "נר ברוח" (שמוזכר בהקשר למותה של מרילין מונרו והפך לשיר המספד של הנסיכה דיאנה), "מוצ"ש מצויין לקרבות", וכמובן שיר הנושא, (על הנער מהעיירה הקטנה שחוזר מהעיר האורות הגדולה) שיצרו במשותף אלטון ג'ון וכותב המילים שלו ברני טופין – ובסך הכול יצירת דמיון מקורית, מקסימה שהגיעה עד גרשווין. ללא ספק: האלבום הטוב ביותר, גם המקורי ביותר שאלטון יצר גם כמלחין בלדות, גם כמוסיקאי רוק.
*** "דרך האבנים הצהובות" הוא דימוי שנלקח מהסרט "הקוסם מארץ עוץ" The Wizard of Oz.עפ"י ספרו של ל. מארק באום. בסרט דורותי וחבריה הולכים לאורך דרך האבנים בחיפוש אחרי הקוסם. הדרך לעיר אמרלד בארץ עוץ היא מטפורה המייחסת לדרך המובילה אל הפנטזיות שבחיים או הדרך שמובילה אל התשובות למהות החיים.
(Elton John – Candle in the Wind/Goodbye England's Rose (Live at Princess Diana's Funeral
