אמרי כהן הלך עד הסוף בתיעוד החיבור בין נזקי מחלת ניוון השרירים חשוכת מרפא התוקפת אותו ובין יצירת מוסיקה. זהו השיר שאנחנו שומעים, זהו הקליפ, שלשמו הסתייע בשחקן. אני נעזר בצורה יוצאת מהכלל במידע חוץ שירי שהועבר עם השיר: אמרי שכב על הרצפה לאחר עוד נפילה, שבה איבד את שיווי המשקל. התסכול הפך מילים, למעשה שיר + קליפ. השימוש באמנות כסוג של תרפיה. עד כאן נתונים שהועברו עם השיר.
התיעוד האקוסטי בקול השברירי – הוא עדות חיה ואותנטית למה שחווה הבחור. אין שום ספק: את מבחן האמינות האנושית אמרי עבר גם עבר. המבחן שאמרי מבקש עליו תשובה כנה הוא מבחן השידור ברדיו: האם גם ללא המידע החוץ שירי היה זוכה להיות משודר? אז ככה: יש כאן איכויות סינגר-סונרייטריות יחודיות גם מצד המנגינה, גם מצד העיבוד שמעניק לשיר עוצמות מוספות לקראת סיום. מצד שני: לא בטוח שעורכים היו מעבירים את השירה העגמומית, הבלתי יציבה, גם אם משדרת מועקת אמת. מצד שלישי, ויש צד שלישי: הרצון של אמרי כהן להצליח לתעד עצמו במוסיקה חזק יותר מכל ביקורת מוסיקלית סוביקטיווית.
קליפ: בימוי: עומר פלג, מפיק בפועל, עריכה וצבע: נדב בר-טל, שחקן: אמיר פתר
כותב מהרצפה/ מילים עם דם/ והכלבה מלקקת אותי
הנה זה מתחיל ואין לזה סוף/ אחרי הכל אני לבד
התפוח נפל רחוק מהעץ/ אך הוא לא יכול/ להפסיק ליפול
הנה זה מתחיל ואין לזה סוף/ אחרי הכל אני לבד
הניסוי הבא אולי יעזור/ ואני השפן שמעוניין לעצור
הנה זה מתחיל ואין לזה סוף/ אחרי הכל אני לבד
