צלילי הבלוז של הגיטריסט אנדי וואטס אינם צבועים בצבעי כחול לבן, למרות שהם נוצרו כאן. וואטס מקפיד להבליט את הקשר של המוסיקה שלו לישראל, ומצד שני מוציא את המוסיקה בלייבל מוביל בז'אנר הבלוז והרוק בארה"ב. (Booga Music Vizztone)
כשנתיים אחרי Blues On Fire, מדליק וואטס מדורת אולד סקול בלוז נוספת – SuperGroove שמה. האיש והכובע לא סוטים מדרך המסורת.  וואטס עלה לכאן לפני יותר משלושים שנה, היה חלק מהרכבי הבלוז Foreign Angels ו – Blues Rebels,  וממשיך  ליצור ולנגן בלוז על גלגוליו הרבים מסגנון עממי בשדות הכותנה בדלתא של המיסיסיפי ועד לרוק-בלוז של סוף שנות השישים, כשהוא מקושר לותיקי רוק מקומיים כמו דני שושן.
גם השירים המקוריים שלו אינם "ממציאים" משהו חדש , אלא מתבססים על בסיס קבוע וברור ששומר על פשטות סגנונות הבלוז, השפעות מסטיווי ריי ווהן (כולל מגבעת הבוקרים שמזכירה אותו) דרך אלברט קינג,  ג'ימי הנדריקס ופיטר גרין, ששירו SuperNatural, סוגר את האלבום. 
באלבום המוקדש לתל-אביב, שהופק בשיתוף עם זוכה הגראמי קני היל, שיתף וואטס מבחר של נגנים בינלאומיים וישראליים ביניהם ג'ו לואיס ווקר,  ריק אסטרין, הזמרת אליזה נילס, ומישראל – דני שושן ורוי יאנג.
האלבום נפתח ב – SuperGroove בסגנון להקות שנות השישים, בתזמור הכולל סקסופון בריטון (יורם לינקר) והמונד B3 (אייל קליין). אם דיברנו על מדורת אולד סקול, הצליל הפותח הוא ניצוץ גרובי מבעיר. ב –  Living Hand To Mouth של ריק אסטרין מצטרפים הזמר המצוין רוי יאנג והמפוחית של קוסטין הנק + סולו גיטרה פריך של וואטס. זהו חומר דלק חיוני לתבערה. רוי יאנג יחזור ב – Pack It Up של פרדי קינג בחספוס ווקאלי שיוצא לא רק מהמיתרים.
דני שושן (74), לשעבר הנסיכים, האריות, הצ'רצ'ילים, הוא הסולן בקטע המקורי Straight Shooting Woman.  גם כאן מהלך הרוק בלוז הפשוט מקובע במוסיקה של לפני חמישים שנה כולל הרמוניות קוליות טיפוסיות + סולו גיטרה מהוקצע של וואטס. גם כאן שושן לא ממציא משהו חדש, אבל אם להינשא שוב על רוחות העבר, השיר הזה עושה את העבודה.
Burning Deep מספק את הדבר האמיתי עם ג'ו לואיס ווקר בעמדת הזמר, ששר את הבלוז כביטוי של כאב הבוער בתוכו. המוסיקה המצויינת נכתבה ע"ל וואטס ודב האמר. התזמור מבליט צליל נשיפה מהוקצע בשילוב סקסופון, חצוצרה וטרומבון.
וואטס מחדש את Blues Of The Month Club בהופעת אורחת – הזמרת אליזה נילס. נילס שיתפה פעולה עם מוסיקאים ומבצעים מבארט סטרונג ועד ג'ורג' קלינטון, גם עם ג'ו לואיס ווקר. הקשר הזה מסביר את הופעתה באלבום של וואטס.
Dont Take My Blues Away  הוא בלדת בלוז רוק מקורית, שנשמעת בקולו של רוי יאנג כמו העלאתו באוב של ג'ו קוקר. קוקר היה מתלהב לאמץ את השיר הזה המוגש כאן בתזמור עשיר  של מפוחית-גיטרה-כלי נשיפה. עוד שיר שאני מכניס לרשימת המועדפים למכונית.
Dont You Let Me Down  של מיקי גבריאלוב הוא הצדעה ללהקת Jericho משנת 1972 בביצוע הזמר המקורי – דני שושן ובסולו מוביל של וואטס. לפני סיום – Raw, רוק אנד רול בסיסי על סיכויים שהבנאדם לוקח בחיים. הסולן הוא גדי אלטמן.
הסוכריה: Super Natural של פיטר גרין, וכאן אנחנו בעולם אחר – יצירתי יותר, פחות אינסטנט בלוז ויותר סול בלוז מהעצמות במנגינה, בנגינה, בעיבוד לחצוצרה שמנגן גרגורי ריבקין והמונד – אייל קליין. יש לי עוד בלוז למכונית.
אלבום עשיר, רב סגנוני, לאוהבי הסגנון, למתרפקים על אולד סקול בלוז מבית טוב. ליבו של אנדי וואטס בבלוז האמריקאי, אבל הוא מגיע מבית ישראלי שחי ונושם בלוז בלב ובנשמה.