כתיבת שיר בגוף שני (אתה), כשהכותב/כותבת מתכוונים לגוף ראשון יחיד או רבים – הפכה לשון שגורה בפי כל, אבל בדרך כלל נשמעת שבלונית, לא מקורית, א-פואטית ואף מייגעת. אפרת גורן מנסה לשדר אמת חיים על הפער בין חלום למציאות, בין מה שנדמה ובין מה שבאמת, אבל חוטאת בשימוש מופרז ב"אתה", והופכת את השיר לפרוזה. החזרה על "חלום" גם היא משטחת את השיר, לא ממש תורמת להבנת הנרטיב שלו. באיזה חלום מדובר?
המוסיקה והשירה מנסות להפוך את הטקסט היבשושי לאמירה בעל כוונה ואפילו עומק דרמטי. התוצאה היא פופ נגיש וזורם, טון מתכוון, ועדיין זה נשמע מעט שטוח, הנרטיב מתפספס, נשאר תלוי באוויר ואינו מחלחל. הקליפ מעניק לשיר תמונת פרצופים סתמית למדי, שגם היא נשארת לא ברורה.
זה לא משנה/ אתה עובר/ והעולם הוא לא עוצר
וכמו כולם ולא אחר/ אתה צורות צורות יוצר
אור בוקר בא/ מסנוור אותך נורא/ עוד עטיפה אחת נשרה
אתה חייב להתעורר/ מהחלום הזה/ זה רק חלום כזה
מהחלום הזה/ זה רק חלום כזה/ זה רק חלום כזה
לא משנה/ אתה מחפש את ההתחלה
והעולם תמיד היה/ תמיד יהיה
לא מתעסק במספרים ובספרים/ באגדות ובצבעים
אתה נדבק לתוויות, לאמונות לזהויות
זה רק חלום כזה/ אתה חלום הוזה/ זה רק חלום כזה
אתה חלום הוזה/ אתה חלום כזה
עכשיו אתה יודע/ ולא תוכל לחזור
אתה יודע/ נשפך עלייך אור – כזה
אתה ער אתה ער אתה ער בחלום הזה –
זה רק חלום כזה – ער בחלום.
