אפרת גוש מקוננת את הבקשה הבהולה לחזור הביתה בשירה של יגון. למעשה – מתחננת. מחברת כל מאזין לטראומה שמתרחשת כאן בשנה האחרונה. הזעקה לחזור הביתה היא כאן הרבה יותר קריטית מאשר תחושות של געגוע, שייכות וכמיהה למקום שמסמל בית, בין אם מדובר במקום פיזי, רגשי או רוחני. הזעקה הזו אישית מאוד, אבל גוש שרה גם מפיותיהם של משפחות שכבר קמלו מרוב סבל להעדר יקיריהם. הכמיהה למקום של ביטחון, חום ואהבה מקבת משמעויות שלא ניתנות כלל להערכה במונחים אנושיים רגילים.
יותר מאשר היא שרה, גוש משמיעה קול של כאב עמוק. השימוש התכוף במילת הגוף "זה" אומר שאין מילים להכיל את עוצמת הכאב. גוש מטפסת בסולם הרגש עד לפלסט, טון שמגיע מהלב. המוסיקה בהתאם – פשטות הלחן, העיבוד המדויק, השירה מעומק הנשמה – בניואנסים של פה ולב שווים. זעקה של אמת צרופה.
אפרת גוש לחזור כבר הביתה צילום ועריכת וידאו – שי דיין
זה תופס אותי בבטן/ זה גומר לי על הלב
זה מוריד על הברכיים/ זה לוקח מה שיש
זה נועץ את השיניים/ זה נלחם כמו חיה
אני רק רוצה לחזור כבר הביתה
זה לשמור על השקט/ זה רוצה לשים ת׳יד
זה סוחט את ההדק/ זה הורג עם המבט
זה רעב שאין לו שובע/ זה בולע את הכל
אני רק רוצה לחזור כבר הביתה
זה מחזיק אותי בכוח/ זה רוצה וזה יכול
זה קוצץ את הכנפיים/ זה פושט לי את העור
זה עושה אותי חולה/ זה עכשיו או לעולם לא
אני רק רוצה לחזור כבר הביתה
בחספוס האבן/ בתפילה נלחשת
בדמעה של פרידה/ במילה הכתובה
אני שם/ בסוף הימים/ בדקת דומייה
אבא תדע/ שביקשתי אותך לידי
אני רק רוצה לחזור כבר הביתה/ להאמין בזה
אני רק רוצה לחזור כבר הביתה
