לינט ואלי חולי התחרו על הכרטיס לחצי הגמר. חולי ניצח ובצדק.  יכולות הפרשנות שלו בשלב זה של התחרות היו לאין שיעור מעניינות ומרתקות מאשר ביצועי הראווה שלה. כשמדובר בתחרות בינלאומית כמו האירוויזיון, צריך להתחיל לחשוב מחוץ לקופסה. הגרסה של חולי ל"הפרח בגני" היתה פרשנות ייחודית באיפוק, באינטימיות, בניואנסים. עקר לחלוטין את השיר מחלקתו הים תיכונית של זוהר ארגוב ושתל אותו בחצר הפרטית שלו. כל הנרטיב של השיר עבר שינוי בטון, באווירה, בהגשה. ג'ורדי שייעץ לחבר השופטים, סבר שחסר כאן משהו של "נוכחות אירוויזיונית". דווקא המפיק המתקדם והעדכני הוא זה שלא ינמנע מקלישאות אירוויזיוניות. מבחינת הגשה, אינטילגנציה וסגנון – חולי הוא מועמד ראוי להגיע לאיטליה. גם הביצוע השני שלו – גרסה ל – Perfect של אד שירן הציגה את אותו סגנון אינטימי מפנים, קול עשן ודקויות בהגשה.
לינט היתה יכול להיות אטרקציה בייצוג ישראל באירוויזיון. היא זמרת מעולה ללא שום ספק  בשילוב של מזרח ומערב, אבל הפעם הכשילה את עצמה בבחירת השיר הלא נכון, שמסמס את מיטב המעלות שלה. Someone Like You של אדל הוא מסוג השירים שאסור לה לבחור. היא ניסתה להקטין נזקים בשלב הנוקאאוט עם גרסה ל"דיל יאראסי"  המוכר מ"טיפת מזל" של זהבה בן בשילוב של טורקית ועברית, אבל זה נשמע פחות טוב מביצועים קודמים שלה. הפעם לא הצליחה להתעלות באופן שישכנע ללכת איתה עד הסוף, וזו זמרת שהיתי הולך איתה עד הסוף.
צלש"ים: לענבל ביבי על Goodbye Yellow Brick Road של אלטון ג'ון. השליטה במנעד, הטונים היפהפיים. זה  נשמע טבעי, מהוקצע, משוחרר. העניקה לשיר יופי משלה.
שחר עדוי הפתיע בביצוע מלא חיים ל – Man In The Mirror של מייקל ג'קסון. עזב את הפסנתר והגיש את השיר כפרפורמר שרואה את המטרה לנגד עיניו. לא פיאות ולא דת. זה לתת בראש ולהרים את שולחן השופטים. עדוי ייזכר כאחד המתמודדים היותר מיוחדים בתולדות תחרויות הריאליטי.

ענבל ביבי על Goodbye Yellow Brick Road

אקס פקטור לאירוויזיון פייסבוק