ארבע אחרי הצהרים של פעם אינה ארבע אחר הצהריים של היום. המוסיקה השתנתה, הטכנולגיה המוזיקלית עברה מהפך, אפילו מכשירי השמע במכונית עברו שינוי קיצוני. אבל ארבע אחרי הצהרים – נשארה וממשיכה.  שרדה מינואר 1980 – תוך שהיא צוברת פופולאריות. כיום היא התוכנית הכי ותיקה ברדיו בישראל. יורם רותם העורך הכין רשימה של מבחר מארבעים ואחת שנות התוכנית. האוסף הכפול מצטרף לששת המארזים המשולשים שיצאו עד עכשיו. חידוש?  ממש לא, אבל כאלבום מסכם הוא מציג את השירים שזכו לנתוני ההאזנה הגדולים ביותר.
יש לי יחס מיוחד לתוכנית הזו. היא מייצגת עדיין אי של שפיות בתוך הכאוס המקומי.  נכון, כשאני עולה בפקק על "ארבע אחר הצהריים" יש תחושה של  שירים למילוי חלל בין תוכניות. אבל "ברירת מחדל" התקבעה חזק בתודעה הקולקטיבית כמסורת מנצחת, הנוסטלגיה כרגיל חוגגת גם כשמדובר בשירים שליחם כבר נס. אז בבקשה: יש לכם מבחר 40 שירים מהשירון הישראלי, עדיין לא חלודים, חלקם (הלא קטן) – מקובעים בזיכרון הלאומי – מה שמכנים "קלאסיקות". זמנם לא עבר.
"תמונה" של יעל לוי פותחת כאות מיתולוגית. קשישה יותר מ"ארבע אחרי הצהריים" בשנתיים. ההקלטה היא מ-1978.  התוכנית נתקעה בלוח המשדרים בשעות שנחשבו פעם לניגוד הגמור לפריים טיים של האזנה.
נדמה לי שגם עורכי התוכנית, דלית עופר ויורם רותם שמרו על קו סולידי לשעות האלה – בבחירה של שירים שרובם התקבעו בחוגי שירת היחדיו.  מעולם – לא זמן Rock, אלא זמן שירי הארץ, לחנים של מיטב היוצרים הותיקים, קלאסיקות, פסטיבלי זמר, להקות צבאיות, חבורות זמר, זמרים וזמרות שחלפו את מחסומי הזמן.
אם יש חותם שטבוע על התוכנית– זהו חותמם-טעמם של שני העורכים דלית עופר ויורם רותם.
כבר כתבתי בעבר: אינני יודע אם לעורכים האלה היה "טעם משותף" זהה, אבל העריכה שלהם עיצבה את "ארבע אחרי הצהריים" כתוכנית שירים נעימה, לעתים מנומנמת משהו של פסק זמן יומי, נוסטלגי, נטול יומרות, רדיו ששקוע בעבר כבחלום מתוק של זיכרון שמנותב לחורשות, לדרכי עפר, לכאילו-תום של ארץ ישראל כפרית יפה, זו שעוצבה בעבר על אריזת האלבום החגיגית ועל החוברת הפנימית של אלבומי התוכנית באיורים של ראשוניות-תמימה.
הפעם במסגרת חברת "הליקון" – מארז דיסקים כפול שחסר הערך המוסף הנ"ל שסיפקו העורכים בעבר: – שכלל גם ספרון המספק פרטים מיוחדים, סיפורים ואנקדוטות למי שמתעניינים גם ב"מאחורי הקלעים" של השירים.

מה במבחר? הדודאים שרים "שי". חוה אלברשטיין – "פרח הלילך", אריק לביא – ,נועה", הגבעטרון – "גוונים", שלמה ארצי – "הרדופים", התרנגולים – "זמר אהבה לים", להקת פיקוד מרכז – "האיש מן הבקעה", אריק סיני – "דרך הכורכר", גלי עטרי – "תני לי פרח", יהודית רביץ – "עין גדי". קלאסיקות של זמר עברי. חלקן הגדול – עשויים מחומרים משמרים. יחיו הרבה אחרינו.  משב רוח שיכול להפוך לבריזה מענגת למתרפקים על השירים של פעם, ולא רק מטעמים נוסטלגיים.
חיפשתם קונספט? פשוט מקשיבים, ומי שמחפש שירון – יש לו למעלה משעתיים להתגעגע בשירת יחדיו.