חיים נחמן ביאליק, מי שכונה "המשורר הלאומי", כתב בין השאר שירי עם ופזמונים. זהו שיר עם ביידיש שביאליק תרגמו מילולית, והוסיף בית על החמצת הפגישה ב"משעול הקמה". בזמן שהשיר נכתב, ישבה הציירת אירה יאן בירושלים, וחיכתה שביאליק, אותו אהבה עד כלות, יבוא בעקבותיה.
השיר מתאר את רגשותיו של האני השר ל"רחל", אישה עימה הוא מקיים קשרי רעות ואהבה הדדיים: "רָחֵלָה לִי הִיא וְאָנֹכִי לְרָחֵל". הוא מספר כי התנהגותה שנויה במחלוקת בציבור, ועל כן הוא פונה אליו, יחד עם שאר ממועני השיר וסותר את דבריהם: "בְּעֵינֵיכֶם הִיא פְרוּצָה וּבְעֵינַי הִיא בָרָה", ומביע את תלונתו על שפיטתן של הבריות: "וְהוֹלְכוֹת הֵן רָכִיל". יש כאן סיטואציה ייחודית של מחזר נלהב שנאלץ להתמודד עם הלשונות הרעים של הסביבה, עם ספקנותו שלו ועם חמקנותה של הנערה.
הוא מתאר את געגועיו המתמידים אל מושא אהבתו רחל: הוא רואה אותה, במציאות ובדמיונו, יושבת על אדן החלון ומסרקת את שיערה, מתגעגע אליה מבוקר עד ליל, וחסרונה אך מספר שעות מעכיר מאוד את רוחו. באהבתו חסרת הפניות הוא מכנה אותה בכינויים מנוגדים ליחס הציבור; לדעתו רחל היא "בָרָה" – נקיה מכל רבב, וטהורה – "הַנְּשָׁמָה", ולשמה מתווספת בפיו האות ה"א, לציון אהבתו. כוליות אהבתו מופעלת מול כוליות הטבע, כאשר הוא מזכיר את אהובתו לפני שיבולים וגבעולים בשדה; פרט המלמד כי תקופת השיר היא בתחילת הקיץ.
חוקרת הספרות זיוה שמיר גרסה כי השיר הוא מעין כתב הגננה על אישה בודדה, המשמשת טרף קל למלעיזים ולמפריחי השמועות.
הלחן היפהפה של מיקי גבריאלוב הכניס את השיר לרשימת שירי הנצח במוסיקה הישראלית. מול הביצוע האלמותי של אריק איינשטיין, העז מוש בן ארי לבצע גרסה לשיר במסגרת "עבודה עברית – מחוה לשישים שנות יצירה מקורית". מוש כינה את ביאליק "מורד" ו"פאנקיסט" בשל "חוצפתו" לספר סיםור כואב ואכזרי במילים יפהפיות ונוגעות. מוש: "לשיר ביאליק זה כמו להיכנס אליו הביתה, נזהרתי על כל צעד שעשיתי עם הקלאסיקה הזו".
ה"זהירות" שבן ארי נקט לא שיכנעה את מבקרי השיר, שהתרפקו על הביצוע הלירי המקורי של איינשטיין ולא אהבו שנאו את העיבוד וההפקה הפאנקיים החדשים של דני "פילוני" קרק וברי סחרוף.
