השיר היווני שתורגם לעברית ליהודה פוליקר לאלבום "עיניים שלי" (1985) מגיע למגרשו של עופר לוי, ונדמה שכזמר מיומן בשירי דיכאון כבדים – זהו מגרשו הטבעי, וימי הקורונה מעניקים מעין לגיטמציה לקאבר לשיר בדאון אישי על רקע אפוקליפסה עולמית.
בכותרת השיר הוסיפו – "עופר לוי מסלסל יהודה פוליקר" כמו כדי לאזכר את האילן הגבוה שהוא נתלה עליו. זה נשמע מעט רגשי נחיתות. הרי בסופו של דבר השיר גם לא הולחן ע"י פוליקר, וללוי יש כל הזכויות לבצע גרסה משלו בלי לחסות בצילו של פוליקר. נימת הדכדוך בקולו המאונפף משהו אכן מעניקה לשיר חיי דיכאון חדשים יפים. החיספוס שהופך לסילסול צלול של תחושת יאוש, העיבוד – עקב בצד אגודל, תואם את קולו ואת הטקסט, ומוסיף קישוט אפקטיבי בסלסול הכינור.
שש וחצי, שבע שמונה, בוקר יום ראשון/ לא רוצה לשמוע רדיו, לא לקרוא עיתון
עוד מעט עומד לרדת גשם שיטפון/ לו יכולתי עכשיו רק לישון
לא רחוק מכאן נמשכת מלחמה פרועה/ יש רעב כבד באסיה, אפריקה צמאה
יש על פני כדור הארץ חסד לרפואה/ השעון מצלצל עוד שעה
אלה שחלמו איתי על חופש ושירים/ זאת שאהבה אותי, כולם עכשיו זרים
כל אחד הקדים לברוח גם הציפורים/ ומעלי השמיים שחורים
סביב ביתי חומה סוגרת כבר כמה שעות/ צליל שרשראות מתכת מנבא רעות
כאן הזמן עצר מלכת שוב באות דמעות/ לו יכולתי עכשיו לראות
*** יהודה פוליקר – "בוקר יום ראשון" ב"מוזיאון החלומות" אמפי קיסריה 2014
*** גרסת דאלארס ל"בוקר יום ראשון" שצילמתי בהופעתו בקיסריה ב-2011
