במילונים מוגדר בלוז כ"מצב של דיכאון" (state of depression) צורת הבעה של עצבות, מלנכוליה, צורת ג'אז שנוצרה ממוסיקת הפולק של האפריקנים-האמריקנים.

בבסיסו, הבלוז נשאר תבנית מוסיקלית אמריקנית דרומית פשוטה של 3 אקורדים – הפתוחה לאין ספור אימפרוביזציות –טקסטואליות ומוסיקליות. בקרב אנשי הג'אז הוא קבוע ב-12 תיבות, המחולקות לשלושה חלקים שווים, ולכל חלק אקורד בסיסי משלו.

דוגמא

Early one mornin' Lord the blues fallin' down

It was early one morning, the blues come fallin' down

I'm locked up in jail, Lord, and I'm prison bound

 בבוקר  מוקדם, אל, הבלוז עלי נפלו/ כן, בבוקר מוקדם הבלוז עלי נפלו/ אני סגור בצינוק, אל, בבית סוהר כלוא.

חלק מהשיר מושר ווקאלית, חלקו – מעין קריאה-מענה מנוגן בכלי הנגינה. בריווח שבין הפסקים טמון גרעין הג'אז. כאן נפתח הפתח למענה חופשי – האימפרוביזציה של כלי הנגינה – בהתאם לתגובותיו של הנגן באותו רגע.  אם בבלוז הקריאה היא קולית והתשובה – כלית, בג'אז גם התשובה וגם הקריאה – כליות.

הבלוז צמח משירי דת כושיים ומשירי עבודה. בסוף המאה ה-19.  אפריקנים-אמריקנים דרומיים העבירו את השירים בעל-פה. החיבור עם מוסיקת העם האמריקנית (Folk) ועם מוסיקת הקאונטרי  מהרי האפלצ'ים  יצר צורות כלאיים חדשות כמעט בכל אזור בארה"ב.  נדידתם של השחורים מהדרום לצפון הביאה את הבלוז ומוסיקאיו ונגניו אל מרכזים עירוניים גדולים כמו שיקאגו, ממפיס  ודטרויט.

רוב ההקלטות מראשית המאה ה-20 מאופיינות בפשטותן בנגינת גיטרות אקוסטיות או פסנתר. אחרי מלחמת העולם השנייה, החל הבלוז  להתפצל. חלק מהמוסיקאים המשיכו בבלוז מסורתי, אחרים נכנסו לטריטוריה יותר ג'אזית או הלכו בעקבות הבלוז החדש שנוגן בגיטרות חשמליות.

מנקודה זו, הבלוז המשיך להתפתח בכיוונים שונים. החידוש הבולט – נגינתו בכלים חשמליים.

הבולט בין הסגנונות החדשים היה בלוז נוסח שיקאגו שהתפתח בסוף שנות הארבעים, תחילת החמישים של המאה הקודמת. את הסגנון הבסיסי, הדלתה בלוז חיברו למגברים והכניסו אותו למסגרת של הרכב פסנתר-בס-תופים ולעיתים סקסופון. הרכב הבלוז הסטנדרטי היה גמיש דיו להתרחב בתוספת של זמר, גיטריסט, פסנתרן, נגן מפוחית. במהלך שנות החמישים, תחילת השישים זכה הבלוז ל"דם חדש" ע"י נגנים ומוסיקאים כמו B.B. King  ו – T-Bone Walker שיצרו מעין תת-ז'אנר שכל גם חטיבת נשיפה. בין הבולטים בסגנון שיקאגו בלוז – מאדי ווטרס (Muddy Waters) , וילי דיקסון (Willie Dixon)  באדי גאיי (Buddy Guy), האולין הולף  (Howlin' Wolf) , סוני בוי ויליאמסון (Sonny Boy Williamson) , ליטל וולטר ומפוחיתו  (Little Walter) , אוטיס ראש (Ottis Rush)

כאשר הגיטרות החשמליות הפכו חלק בלתי נפרד מהבלוז – אזור הדלתה מיסיסיפי היה מהראשונים לאמץ אותן. הבלוז של המיסיסיפי היה נועז יותר מהשיקגואי, חדר למסבאות ולמועדונים ונוגן בווליומים גבוהים ואפילו בצליל מעוות (Distorted)  בין הבולטים בסגנון הדלתה בלוז –ארתור ביג ביו קראדאפ –  Arthur "Big Boy" Crudup אחד האהובים על אלבסי פרסלי, ג'ון לי הוקר –  John Lee Hooker, בלוזיסט מהפנט  של אקורד אחד.

האלבום "ההסטוריה של הבלוז חלק א'" שיצא בהד-ארצי מציג את מרבית הצורות הקלאסיות של הבלוז – בלוז הדלתה המחוספס של ג'ון לי הוקר ומאדי ווטרס, הבלוז החשמלי של אלמור ג'יימס, בלוז שיקאגו המתוחכם יותר של אטה ג'יימס וקוקו טיילור. ממפיס מיוצגת על-ידי בי.בי קינג (B.B King), בובי בלנד והאולין וולף (הזאב המיילל), בוגי ניו אורלינס בלוז ע"י פרופסור לונגהייר, הקו הדק המפריד בין בלוז ורוקנ'רול – צ'אק ברי (Chuck Berry)  ובו דידלי (Bo Diddley), וזה שמפריד בין בלוז לריתם נ' בלוז – ע"י הקוסטרס (Coasters), לוורן בייקר (Lavern Baker)  ורות בראון (Ruth Brown)

בתמונות למטה: מאדי ווטרס, באדי גאיי, ג'ון לי הוקר, בי.בי קינג, בו דידלי