בניה ברבי בוחן את עצמו מול מצב אישי כאוטי של אהבה מתערערת שמחשיכה את עולמו. מולו – מי שמנותקת ממה שעובר עליו "משקה את הכאב כמו פרחים שבגינה". היחסים עימה הפכו סוג של הימור ומובילים לשאלה – "מי אני?". זו שאלה שאינה מתייחסת דווקא לסיטואציה הספציפית שאתה חווה, אלא לניסיון להכיר את עצמך – החולשות שלך, האמונות שעוצרות אותך. האם ברבי מכוון למצב של מחשבה מתבהרת, להפלת חומות של ספקות עצמיים, שחרור מטענים ישנים כדי לראות את עצמו ואת עולמו באור חיובי יותר? לפי המוסיקה וטון השירה, יש מצב שהרגש משתלט על השכל ויוצר מועקה הרובצת עליו.
המוסיקה בנויה על מנגינה שמאירה את עומק התחושה המבאסת. סלואו אווירה, נגיעות אקוסטיות יפות, צליל מיתרים בתזמור מזרחי, שירה משוועת. ברבי בנוי לשירי רגש כאלה. יש תחושה שהוא כבר מתביית בקלות יתר על נתיב הלב השבור. "מהדמעות בניתי ים" הוא שר, ושירתו גורמת לך להשתתף בצערו. ברבי לוקח על עצמו תפקיד מתוך מודעות ברורה ליכולותיו כזמר בעל קול מצוין. הוא לא רק מבין על מה הוא שר, הוא מעניק מעצמו עומק לשיר.
בניה ברבי מי אני
מילים ברצף/ בלי לחשוב/ לאט עשו אותי כבד/ מהשברים בנית קומות
והמגדל שלך רועד מצד לצד/ לבד לבד לבד/ כמו התקרה שבסלון
את מתחילה להתקלף/ אין לי שמש בחלון
וזה עושה אותי עייף/ כשאת ליד/ לבד לבד לבד
ויום רודף לו יום/ שעה שבוע/ כל זיכרון נשרף מגעגוע
מי אני מי אני
מהדמעות בניתי ים/ השפיות/ זה עץ או פלי
מהמר עלינו שוב כמו לא נורמלי
מי אני מי אני/ שכחתי מי אני בכלל
יורד מבול ברחובות/ ואין שום חג שמתקרב
התיאבון הזה שלך לאש/ עשה אותי רעב למלחמה/ לפצעים לנחמה
כשאת פורטת על העצב/ מחפשת מנגינה
את משקה את הכאב/ כמו הפרחים שבגינה
אחד אחד/ לבד לבד לבד
