ההופעה

בריאן אדמס

דצמבר 5, 2017

היכל מנורה מבטחים

 4/5

בהדרן הסופי – All For Love, המוכר מהביצוע המשולש אדמס-סטיוארט-סטינג, בריאן אדמס לבד על הבמה, מבקש מהקהל להדליק טלפונים. המראה כמובן מלהיב. קיטש לקינוח? לא אתעמת אם מי שיטען כך. בריאן אדמס הוא רוקר עם הפנים לקהל. המופע רצוף להיטים. הרבה מאוד להיטים. יש לו רשימה לשלוש שעות מופע. קיבלנו שעתיים נו דאל מומנט. כמעט כולם כמו שאומרים killers ללא Fillers. הקהל? מת על להיטים. יאללה לקום. אז מה אם אתה מסתיר למי שרוצה להישאר לשבת. קום, תזוז, תתלהב.
32 שנים בדרכים כרוק סטאר. את כל הניסיון הוא הביא להופעה בהיכל, את קולו הצרדרד, הגיטרה והמפוחית. גם הגיטריסט החשמלי האקסהביציוניסט, קית' סקוט, שמת לגנוב את ההצגה. אבל לא אצל בריאן אדמס.
הרוד סטיוארט הקנדי, מציע אותה סחורה של רוק-בלדותי-אהבה, שירים שמנוגנים הכי מלוטש בגיטרות חשמליות כמו גם בביצועי סולו אקוסטיים על מסכים המקרינים כל טוב שחור ולבן מהעבר וגם חי מתוך ההופעה.
אפשר להגיד הכל על אדאמס, אבל אי אפשר להגיד עליו שהוא אינו יודע לעשות רוק. נמרץ, אנרגתי אבל גם נורא סנטימנטלי. הוא אינו ספרינגסטין, והטקסטים שלו אינם שיא התחכום. אבל עם קול נשמה כזה אין שום סיבה להחליף נוסחה מנצחת, והיא עבדה חזק על הקהל הנלהב בהיכל.
בריאן אדמס הוא המיינסטרים של הרוק, אבל חייבים להודות שהמיינסטרים הזה נורא אקספרסיבי, הרמוני ועשיר. בנוכחות הקולית-פיסית הוא מצליח בכל זאת לברוח מקיטש ברוב המופע.
אדאמס חמוש בגירת גיבסון לס פול, קולו המחוספס המוכר נשמע טוב מתמיד. הגיל (57) לא פגע בו. אולי להיפך. הוא נראה ונשמע נינוח לאורך כל ההופעה. שר חזק ללא מאמץ.
להיטים כמו "Run To You" והבלדה "Heaven" נתנו את הטון. אדמס לא ירשה לעצמו שחומר חדש ישבש לו את המופע. הוא משלב אותו בחוכמה. גם השירים הפחות מוכרים מתקבלים בהתלהבות.
איך להגדיר את הההופעה/מוסיקה של אדמס? רוק ידידותי למבוגרים, מה שבאמריקה מגדירים – Adult Contemporary. לאדמס יש מספיק המנוני איצטדיונים, כאלה שאתה רוצה לקחת לכביש כמו שעשית במכונית הישנה בשמונים ובתשעים. די לשמוע ממנו בלדות מוכרות כמו "Everything I Do, I Do It For You" או "Have You Ever Loved a Woman?" או השיר הכי מזוהה איתו "Cuts Like A Knife" שנשמע מחוספס ורענן – כדי להבין לאן נושבת הרוח. וכן, אדמס לא מתיימר להיות ספרינגסטין, אבל הוא עושה רוח גדולה.
אני יכול להקשיב עוד עשרים פעם ל "Summer of '69" בלי לקחת עמוק ללב, רק להתענג על זכרונות אותם קייצים של אמצע השמונים כשבריאן אדמס היה חלק מפס הקול שלי בדרכים. וזה מה שהערב היה – מופע רוק מצוין של התרפקות על הדרכים ההן.