אני מחפש בנרות מוסיקה מזרחית ישראלית אותנטית, והנה הבשורה: מצאתי אותה! בר צברי הוא מוסיקה ישראלית מקורית, אמיתית. רוח פרצים חופשית, נוגעת בחיים, ביצרים. בכתיבה נושבת מכיוונים מנוגדים. צעד תימני, סולם מזרחי קורטוב יווני, גיטרות רוק. קול שמסלסל נשמה. המציאות שהופכת מילים, שירי אהבה כנים. מזרחיות טבעית, קולחת, לא מתחנפת למיינסטרים.מ"צעקתי בלילה" בר צברי מסלסל סיפור אישי. הצעקה – שמישהו ישמע מה יש לו בנשמה. וזוהי נשמה שיש בה רוחניות, רוח חיים ולבה רותחת מבפנים. קולו הבהיר חובר למגינות הקליטות החריזה פשוטה ואפקטיבית.
בר צברי נע צעד תימני באקצנט מקורי ב"שמחה, בין אסקפיזם שכונתי ב"כדורגל בחצר", לסיפור עממי ("סנטו"), שיר אהבה מלודי להפליא מהסוג העממי ("בפרק הבא") לנוסטלגיית נעורים בדואט עם מיכה שטרית, שנקראת "גולות". הוא לא רק מתרפק , אלא מביע מחאה על העולם החדש, שגזל את מה שברטרוספקטיבה נראה ילדות מופלאה של שכונה. המנגינה הענוגה מביעה את הגעגועים – "שיחקתי גולות בחולות מאחורי התחנה". הסלסול הרך מכיל את תוגת כיליון הנפש לימים עברו. מיכה שטרית? לא בטוח שבר צברי זקוק לו כחלק אומנותי אינטגרלי של השיר. אין לו יד ביצירה, אולי ברוח ההזדהות, אבל בגדול – אינו מעלה ואינו מוריד. העולם השתנה, ובר צברי הוא קול שפוי שמשדר ברמת אמינות גבוהה תחושה אישית של געגועים הביתה מול ניכור מהעולם החדש.
אפשר לחגוג איתו ב"צ'או צ'או בייבי" כשהבייבי שלו סופגת את הבלגאנים, את העומס המנטאלי ואת ההלקאה העצמית של הבנאדם שמרגיש חוסר שליטה, העדר תשובות לבעיות טורדות, ושהכול נמצא בידיי אחרים, רק לא בידיים שלו.. הוא מריץ הטקסט על מלנכוליה קלה, מוזיקת מיינסטרים נגישה, שאינה מכניסה את המאזין למחלקה סגורה, למרות הבעיות הפסיכולוגיסטיות. אפשר אפילו לחגוג איתו על תדר Radio Friendly, רדיו המיינסטרים המחניף בכביש הראשי. המנגינה, הקצב, הטון המסולסל קל כביכול מושכים לשם. גם הדרמטיות של "הראש מסתובב למטה למעלה/ הלב משתולל בחזה כל הלילה" ה"צ'או בייבי" אפילו מפחית מעומק הרצינות. לא האדמה ולא הנשמה ממש רועדים.
ב"זמון פשוט" בר צברי מציג מקבץ תסכולים של אמן מודע שחי בתוך מערכת ציפיות מעצמו, מהחברה הסובבת אותו. "מה עם האמת שבתוך הנשמה/ למה תמיד אני חייב לה?/ למה אין לי מנוחה?
עזוב אותך מעומקים קשה לחיות מתמלוגים/ יש לך ילד ואישה וחלומות במקרר". במילים פשוטות – האמן מבקש להשתחרר מהעול לחפור בתוך הנשמה, כאשר הוא יכול להקל על עצמו עם אותה שבלונה של שיר, אותו מקצב – כל מה שמבטיח את הצלחתך ואפילו הפיכתך לכוכב.
למעשה, בר צברי, נוגע בנושא שהעסיק את הביקורת על מוסיקה מזרחית – זו המלבישה שירים בקלישאות מלודיות מזרחיות כביכול עם דגש על תבניות הרמוניות מערביות הבאנליות ביותר במוסיקה.
השיר נבנה על בסיס שיחה בינו לבין עצמו – ונוגע באותן קלישאות של "תן לי מילים כמו ידיים למעלה". היפה בשיר הוא מורכבותו. צברי מצליח להכיל בו את התסבוכת שבה הוא נמצא, ושר אותה במוסיקה שיש בה גם את המזרחיות וגם את המערביות. המכלול אינו פשטני. הוא אירוני, מסכם את המכלול בחייו של אמן שלא מצליח לנטרל עצמו מכל מה שמשפיע על חייו ואמנותו. התוצאה מפעימה.
