נצא עם בר צברי לכביש הראשי לשמוע טון דאוג המסלסל בעידון שתי אהבות הכרוכות זו בזו. זו שמחכה לו בבית, השנייה – המדינה. האחת – ליבו פועם בליבה, השנייה – לא לשווא הוא הולך בשבילה. צברי שר מודעות לקונפליקט שנוצר ביניהן. בקשת הסליחה מהאהובה היא כדי שתבין את העימות הזה שמתחולל בו.
המוסיקה נוגה, מושרת מנשמה הומה. צברי, מלודי להפליא, נע בין סערת נפש שיש בה טון משווע וגם רכות מרגיעה. שיר לימים אלה – בהם רבים חווים את הקיטוב בין שתי האהבות שלא תמיד מתחברות. צברי מצליח להביע במוסיקת הנשמה הזו את מרחב הרגשות המשתנה הנשאר מבחינת צליליו וצבעיו בנופים האנושיים בגבולות הארץ הזו.
בר צברי תחכי לי אהובה
כתבתי כדי שתירגעי/ אנ'לּא רוצה שתדאגי/ השארתי פתק בסלון
כתבתי כדי שתירגעי/ אנ'לּא רוצה שתדאגי/ השארתי פתק בסלון
יש כוכבים פה מעליי/ ספרון קטן שומר עליי/ אדרנלין בעצמות
ויש לך אור שזוהר/ וחוזר עד אליי/ אני עדיין נושם
לא עוצם את עיניי/ תחכי לי אהובה/ תחייכי לי אהובה
ואת רואה אותי שקוף/ בסימנים שעל הגוף/ בליבי פועם ליבך
אל תכעסי עליי יפה/ המדינה כבר עייפה / לא לשווא אני הולך
ויש לך אור שזוהר/ וחוזר עד אליי/ אני עדיין נושם
לא עוצם את עיניי/ תחכי לי אהובה/ תחייכי לי אהובה
יש כוכבים פה מעליי/ ספרון קטן שומר עליי/ אדרנלין בעצמות
ויש לך אור שזוהר/ וחוזר עד אליי/ אני עדיין נושם
לא עוצם את עיניי/ תחכי לי אהובה/ תחייכי לי אהובה
ואת רואה אותי שקוף/ בסימנים שעל הגוף/ בליבי פועם ליבך
אל תכעסי עליי יפה/ המדינה כבר עייפה/ לא לשווא אני הולך
ויש לך אור שזוהר/ וחוזר עד אליי/ אני עדיין נושם
לא עוצם את עיניי/ תחכי לי אהובה/ תחייכי לי אהובה
