חייל ששב הביתה אחרי מאה ימים אינו יכול לחזור לשגרה. מצפונו נוקף. הוא מדבר על מי שלא חזרו  הביתה, אותם לא הצליח להציל. לא ברור אם לכל אורך השיר מדובר בחטופים או בחיילים שנפלו לידו בשדה הקרב. נראה שהוא מחבר בין אלה לאלה. הלחץ גדול, סופר עד עשר כדי לא להתפרץ. עד  שלא ישובו, לא תחזור השגרה, לא ישובו החיים. למי הוא פונה ב"תחזיר אותם הביתה". כיוון שהדובר מבקש  להמשיך לצעוק, סביר שה"תחזיר"  מתייחס לראש הממשלה.
זו אינה מחאה. זה שיר על  הפער שבין להיות בשדה הקרב, לפגוש מוות, סכנה והרס אל מול השיבה לחיים הרגילים. זה לא אני מולך או אני מעליך זה כולם ביחד מול מצב נתון.  זה יותר פוסט טראומה לייט שגיא ויהל משדרים כתוצאה  מתחושת אשם על אלה שלא הצליחו להציל, בין אם אלה חיילים שנפלו ובין אם חטופים במנהרות החמאס. שורה תחתונה: כל מי שלא חווה את המלחמה, לא יכול להבין את החוזרים, שנפשית ממש לא שבו.
יש במוסיקה תוגת בקשת חמלה, מלנכוליות מלטפת, לא זעקה מרה. היא מעידה יותר על שפיות יותר מאשר על טירוף. השירה צלולה, מתונה, מאופקת. עצובה. שיר שנותן זווית מפוקחת מהימנה על תחושת המבצעים על כך שאי אפשר לחזור לשגרה. המהלך המלודי-הרמוני – צעדים מתונים, פסיעות מדודות, לא צעקת שבר אלא צער של עוגמת נפש, דיכדון  וגם חמלה.

צילום: שי תמיר

גיא ויהל תחזיר אותם הביתה בימוי ועריכה: עמית עיני צילום ותאורה: שקד מועלם

כולם אומרים לי להמשיך קדימה/ אבל אני בכלל לא כאן
מאה ימים שאני בלעדייך/ כבר התרגלת לחיות לבד
האנשים שלא חזרו הביתה/ לא הצלחתי להציל אותם
ואיך אני עכשיו חוזר אלייך/ כשהם עדיין שם
וחיילים פתאום נראים לי ילדים/ שלא הספיקו עוד לחיות את החיים
רק מחכים

תחזיר אותם הביתה/ תן לנו קצת שקט
שנהיה ביחד עוד היום/ חיים עוברים בינתיים
הם עוד שם למטה/ אסור לנו לשכוח
שצריך לצעוק/ עוד ועוד עוד

הבית השתנה  לא מה שזכרתי/ רואים שלא הייתי כאן
את שואלת אם יהיה בסדר/ אני עונה שזה ייקח עוד זמן
הילדים נוסעים לבית הספר/ ברדיו ״נירמלו״ את המצב
ושוב בראש אני סופר עד עשר/ עושה הכול כדי שלא יכאב
וחיילים פתאום נראים לי ילדים/ שלא הספיקו עוד לחיות את החיים
רק מחכים

תחזיר אותם הביתה/ תן לנו קצת שקט/ שנהיה ביחד עוד היום
חיים עוברים בינתיים/ הם עוד שם למטה
אסור לנו לשכוח/ שצריך לצעוק/ עוד ועוד עוד

כולם אומרים לי להמשיך קדימה/ אבל אני בכלל לא כאן

גיא ויהל פייסבוק