סיטואציה שכיחה, כמעט קלישאה על סיפור יחסי בינו –בינה. בית-תקווה-הבטחות-אכזבה. בהתחלה-הכל יש. בסוף – הכל אין. דודו טסה מטעין את הסיפור בתחושות הביאוס העמוקות. הנרטיב מסופר בהיר וחד, מה שהיה, מה שהבטיחו, מה ששכחו. מסקנות. המונולוג המדוכדך מגיע מעצמותיו. מסופר בהדרגה. נוסק לקראת סיומו.
בלדת רוק דרמטית, שנטענת בכל הכאב שלו – "יש בינינו בית ולא נכנס מספיק אור". העיבוד מכניס אלמנטים מעצימים (קולות נשיים). חלוקת האנרגיות בביצוע – נפלאה. המעטפת האוריינטלית משדרגת. המקצב – אלמנט מתח דרמטי. הסיום המפתיע מחדד את חוסר התוחלת שביחסים. דודו טסה מגיע-נוגע-מחלחל. משכנע.

דודו טסה ויש בינינו בית אקוסטי

על הדלת כתבנו כאן גרים/ וחיכינו לאושר/ וקנינו כמה דברים/ שהרווחנו ביושר
והבטחנו בלילות הקרים/ ושכחנו בבוקר/ אין הנחות בחיים/ שילמנו ביוקר
ויש את מה שרצית שאהיה/ ויש מה שרציתי שתהי/ ויש בינינו בית/ ולא נכנס מספיק אור
ורצינו לשכב כמו זרים/ ולברוח בחושך/ בחלון עמדו שיכורים/ ששרו על חופש
ויש את מה שרצית שאהיה/ ויש מה שרציתי שתהי/ ויש בינינו בית/ ולא נכנס מספיק אור