יש סיטואציות שלא נדרש תחכום מיוחד כדי להביע תחושות. ההקבלה בין "לנשום" ו"לישון" מתבקשת אצל כל משפחה שנייה בתקופה הזו. "טוב" ו"רע" נטענים במשמעות הכי פשוטה שלהם. אלה ערכים מוחלטים – הם תלויים בתנאים משתנים. בעולמנו מושגים כמו "טוב": ו"רע" או "אמת" ו"שקר" מאבדים את משמעותם המוחלטת היות שהם תלויים בזווית הראיה של האדם. לפי המוסיקה והטון ההומה של דניאל רובין – אין מקום להתפלסף, כי המהות ברורה כשמש. היא מייחלת שיהיה יותר טוב מרע. הדיכוטומיה מתבקשת. היא צורך חיים חיוני.
מקובל לחשוב שאדם דתי מקבל החלטות בחיי היומיום שלו באופן פחות רציונלי מאדם חילוני. לאדם הדתי יש אמונה בגורמים מיסטיים שלא ניתנים לתצפית. ה"חייבת להאמין" של רובין נובע לא ממניע דתי אלא דווקא מרגשי-חילוני-רציונאלי.
הפתיחה עטופה בהרמוניה חמה, הטון משתנה מרכות מלנכולית למבע משווע של "בוא הביתה" ו"אני חייבת האמין". הקולות השמיימיים מוסיפים מטען תחושתי שמבטא רבים. המנגינה משרתת. הטון מתכוון. דניאל רובין מבטאת צורך אנושי קיומי בפשטות ישירה ובכנות טהורה. המוסיקה אינה מתכתבת עם סגנון מסוים, בטח לא עכשווי. היא אולד סקול מובהקת, ומבחינה זו היא מהסוג הלא מתיישן, ונוגעת בנימי הנפש.
דניאל רובין להאמין
הרבה זמן לא נשמנו כרגיל/ הלב כבד מלהכיל
אני חייבת להאמין/ שיש יותר טוב מרע
שיש יותר טוב מרע/ כדי להמשיך
בוא הביתה בוא הביתה בוא היום/ שנוכל לחזור לנשום
בדממה עוד מדמיינת אזעקות
עושה הכל כדי לא לשמוע חדשות
אני חייבת להאמין/ שיש לנו אופק כאן
שנגדל כאן ילדים/ אני חייבת להאמין
בוא הביתה בוא הביתה בוא היום/ שאוכל לחזור לישון
אני חייבת להאמין/ שיש יותר טוב / כדי להמשיך
בוא הביתה בוא היום/ שנוכל לחזור לנשום
