החגיגה האפרו קובנית הגיעה בסיום. דנילו פרז, פסנתרן וירטואוז, זוכה גראמי, קם ממושב הפסנתר והצטרף לאיש ההקשה שלו, אדם קרוז. ברגע מסוים הייתה תחושה שהוא יורד לרקוד עם הקהל. דנילו גם  שר בעגת אפרו. זה היה מפתיע על רקע ערב שנפתח בקטעים מורכבים מאוד, רחוקים מהקו המיינסטרימי של הסיום.
דנילו פרז ענק ג'אז, לא קבע לעצמו גבולות סגנוניים. בגדול, הפסנתרן רץ בשנתיים האחרונות עם פרויקט חדש שנקרא נקרא "פנמה 500", אלבום ומופע, בהם הוא מנסה לנגן את ההיסטוריה הפרטית שלו ושל מולדתו הצבעונית במסע שורשים מוזיקלי בין נופיה הקסומים ומקצביה של פנמה. פרז תיאר את האלבום כפרויקט הכי שאפתני שלו וכינה אותן "מוזיקה בעלת שלושה מימדים".
הערב אינו בדיוק האלבום הזה, אבל קיבלנו את דנילו פרז בכל מימדיו, גם כמוסיקאי מתוחכם, מתפתח, שמחפש את המורכב והרב מימדי במוסיקה, וגם חוזר למקורות העממיים של המוסיקה הדרום אמריקנית.
דנילו פרז מחפש קומבינציות הרמוניות חדשות, והעיבודים שלו נושמים ותוססים, מוגשים ברוטב מרוכז מאוד של מקצב לטיני. פרז לא עושה שריר להראות טכניקה מהממות. הוא מנגן בסגנונו הוירטואוזי וריאציות שיש בהם גם סווינג, גם משהו מודרני בעיבוד וגם משהו מאוד חם ואנושי.
שני הנגנים שהגיעו איתו – בן סטריט בקונטרבס ואדם קרוז בתופים הם בסיס נפלא לאתגרים שלו, אבל בערב הזה הייתה הפתעה שהוליכה את פרז לניסיון מיוחד ואטרקטיבי – חיבור לנגן המפוחית הישראלי רוני איתן, שהצליח לתקשר עם הטריו  בנגינה אקספרסיבית.  גם בשביל החיבור הזה כדאי היה להגיע לדנילו פרז, אבל בעיקר כדי לראות פסנתרן יוצא מהכלל בפעולה, לא רק בשילוב בין ג'אז ובין מוטיבים לטינים, אלא בתעוזה להמציא עצמו מחדש במסלול שאפתני מרתק. הסיום האפרו לטיני היה הקינוח הטעים,  שהראה מנין הכל התחיל.

עם דנילו פרז – פסנתר, בן סטריט – קונטרבס, אדם קרוז – תופים, רוני איתן – מפוחית.

צילום: מרגלית חרסונסקי

דנילו פרז בכל ממדיו

;

דנילו פרז ולהקתו בפעולה