בקומוניקט שנשלח עם השיר, דני בסן מייחס לו "משמעות מצמררת" אחרי אסון ומלחמת שבעה באוקטובר. השיר איננו “שיר מלחמה”, אלא שיר גורל – שיר על אדם שלא ידע שהוא הולך אל קצו, תרצו – על עם שלא ידע שהוא עומד בפני שבר עמוק. השיר נע כסוג של אלגוריה פיוטית־קוסמית: אדם קטן באמצע עולם גדול בו כל רפרוף כנף, כל תזוזה ביקום עשויים להכריע גורלות. האדם חושב שהוא שולט בגורלו אולם הטבע, ההיסטוריה והכאוס קובעים אחרת. לפעמים מסע נגמר לפתע, בדיוק ברגע שהכול נראה שליו

“מחר עוד נוסיף ללכת מפה/ אמר ונטה אוהלו לעת ערב/ המסע לא ידע עוד כי בא אל סופו/ הוא חשב ארוכה לפניו עוד הדרך” – השיר מייצר פער צורב בין ידיעת המאזין לבין אי־ידיעת הדמות. זוהי אחת ממעלות הכתיבה של רוטבליט: הוא מניח את הקטסטרופה בתוך טבע רגוע, כמעט פסטורלי.
“איזה לילה יפה הוא אמר לעצמו/ כוכביו רקומים בגלימת הרקיע” – תמונת טבע קלאסית, פואטית, אבל השורה הבאה משנה הכול: – "כוכבים שאינם עוד… ואורם מקצווי היקום עוד מגיע” – הכוכבים שכבר מתו  אורם עוד מאיר.
זהו דימוי מדויק עד כאב למי שאינם בחיים, אך אורם ממשיך ללוות אותנו, עולם שהיה ואיננו. זהו דימוי קוסמי לטרגדיה אנושית.

פזמון־הליבה:“כנפי הפרפר רטטו רטטו/ ובשמש רוחות… להטו להטו/ מקיצות משנתו הר געש נרדם/ והבריק הברק והרעם רעם/ לא יידע גורלו אדם” – זוהי  פילוסופיית הכאוס: תנועה קטנה מאוד יכולה להוביל למפץ גדול. אירוע קטן, כמעט בלתי נראה, יוצר רעידת אדמה היסטורית. לפני אסון העולם נראה רגוע. הברק והרעם הם כבר פיצוץ המאוחר מדי, והדמות שבשיר  איננה מודעת לרעש שמתקרב.. זו אינה האשמה.  יש כאן גורל.
“ומעבר להם שם שוכנת העיר/ שמחר כן מחר אבוא בשעריה” – זוהי שורה מרטיטה שאומרת להגיע לעיר  יעד, חלום, חיים שהוא רוצה לחזור אליהם. אבל במציאות:הוא לעולם לא יגיע לשם
“לא יידע גורלו / אם באש או במים/ בחולי הרע מי בחרב” – זו כבר תהודה מקראית: “מי במים ומי באש” (מתפילת “ונתנה תוקף”). הקישור לצוּרה הליטורגית מעצים את התחושה: זה לא רק סיפור של אדם, זה סיפור של גורל עם.
של אומה אחרי פגיעה מכתיבה־גורלית.
המוסיקה של דודו טסה היא מהלך הרמוני מחזורי שמרגיש כמו הליכה, מסע. המוסיקה עצמה "מהרהרת" בכך שהמסע אינו יודע שהוא קרוב לסופו. טסה מביא מינור, פשטות שנשברת מבפנים. זהו לחן “הולך” — שמתנגן כמו צעד על צעד אל הלא־נודע.
בסן שר את השיר  כעד־ראייה, גם כמי שחווה את הכאב, קולו נושא עייפות, עצב, ומעין השלמה צלולה. הביצוע שלו אינו דרמטי. הוא שר את הטרגדיה כאדם שמבין שאין טעם לצעוק – הכאב כבר צרוב.

רוטבליט יצר קינה פילוסופית: על גורל, על תמימות שנקטעה, על יופי שנשבר. טסה הוסיף לחן רוחני של מסע, בסן נתן ביצוע של אדם שכואב את כל הישראלי שבו. זהו שיר שממשיך להדהד, כמו אור הכוכבים המתים, —
אור שמגיע אלינו זמן רב אחרי שהמקור כבר איננו.

דני בסן המסע לא ידע כי בא אל סופו אנימציה – גור חזן רעיון ותסריט – דני בסן, דפנה פלדמן

מחר עוד נוסיף ללכת מפה
אמר ונטה אוהלו לעת ערב
המסע לא ידע עוד כי בא אל סופו
הוא חשב ארוכה לפניו עוד הדרך

איזה לילה יפה הוא אמר לעצמו
כוכביו רקומים בגלימת הרקיע
כוכבים שאינם עוד הרהר לתומו
ואורם מקצווי היקום עוד מגיע

אך
כנפי הפרפר רטטו רטטו
ובשמש רוחות בשמש רוחות
להטו להטו
מקיצות משנתו הר געש נרדם
והבריק הברק והרעם רעם
לא יידע גורלו
בנאדם

איזה לילה יפה כה ענוג ובהיר
פסגות ורכסים הירח צובע
ומעבר להם שם שוכנת העיר
שמחר כן מחר אבוא בשעריה

אך כנפי הפרפר רטטו רטטו
שם בעמק רחוק מעבר לים
ובשמש רוחות להטו להטו
מקיצות משנתו הר געש נרדם

אך
כנפי הפרפר רטטו רטטו
ובשמש רוחות בשמש רוחות
להטו להטו
מקיצות משנתו הר געש נרדם
והבריק הברק והרעם רעם
לא יידע גורלו
אם באש או במים
בחולי הרע מי בחרב

המסע לא ידע עוד כי בא אל סופו
הוא חשב ארוכה לפניו עוד הדרך

דני בסן פייסבוק