אחרי של שישה פרסי Brit, שלושה פרסי גראמי ושבעה סינגלים בטופ 10 הבריטי, ניתן לומר בביטחון שהארי סטיילס הצליח לעקוף באלגנטיות את המהמורות שחוסמות את הדרך אחרי שהיית חבר בלהקת בנים. Aperture הוא הסינגל הראשון מאלבומו הרביעי  בעל השם המבלבל Kiss All the Time. Disco, Occasionally
מאז שהשיק את קריירת הסולו שלו עם אלבום הבכורה הנינוח מ־2017, שנשא חוב עמוק לרוק הרך של שנות ה־70, סטיילס מיצב את עצמו כמעין רטרו־סטאר חוצה דורות על פניו, Kiss All the Time. Disco, Occasionally, עם עטיפה שבה נראה סטיילס במשקפי ענק משנות ה־70 מתחת לכדור דיסקו תלוי, ממשיך את הקו הזה. אפילו אורכו של הסינגל המוביל Aperture – חמש דקות ו־11 שניות, די והותר כדי לאתגר כל מי שטווח הקשב שלו נשחק בידי הרשתות החברתיות.
סינגל הקאמבק האחרון שלו, As It Was, היה מהודק, מתוח ושיקף את הטקסטים העצבניים שלו; לעומתו, Aperture, שנשען יותר על רחבת הריקודים, רפוי ומשוחרר הרבה יותר. הוא נפתח בפולס אלקטרוני מינימליסטי ובריף יפה שמתנדנד הלוך ושוב, ולוקח את הזמן שלו לצאת במלואו מעשן המועדון. קולו של סטיילס, מסונן קלות, מושך ומעגל את המילים על משקאות שיורדים ישר לברכיים.
מה שמתחיל כפולס רזה, צובר בהדרגה שכבות. , טקסטורות אלקטרוניות מחלחלות משולי השיר, עד שפרה־פזמון מואר ושמשי פורח אל תוך הפזמון עצמו: הקריאה החוזרת “We belong together”  היא  קריאה אופיינית לסטיילס לאחדות. אפשר לצפות שהיא תישמע אדיר כשהיא תהדהד באצטדיונים בקיץ הקרוב.

הטקסט לא מתוחכם או מטאפורי במיוחד, אבל הוא מדויק ברגש -חיפוש אחר בטחון, הסרת גבולות בין אני לקהל, תחושת שייכות רגעית, כמעט אשלייתית. השורה “We belong together” נשמעת תמימה – אבל בהקשר של בדידות עירונית וקלאב היא מקבלת עומק.

זה שיר ארוך יחסית (מעל 5 דקות), מתפתח לאט, בלי “הוק” מיידי ובלי מבנה פופ רדיופוני קלאסי. בתקופה של שירים קצרים ומיידיים – זו בחירה כמעט חתרנית. סטיילס עובר כאן מהאסתטיקה הרוקית/סופט־רוקית שלו לצליל שמזכיר: LCD Soundsystem, טכנו־פופ אירופי. בניגוד ל-As It Was המתוח, כאן הקול רפוי, מעט מסונן, כמעט נסחף. אין פאתוס, אין משחק תפקידים – יש נוכחות אנושית בתוך מרחב.
זה שיר שיכול להתפוצץ באצטדיון, אבל נכתב מתוך מבט פנימי, כמעט מבולבל. החיבור הזה – המוני ואבוד בו־זמנית – הוא אחד הסימנים החזקים של סטיילס בשלב הזה.
Aperture לא מנסה להוכי כלום. זה שיר של אמן שנמצא מספיק חזק כדי להרשות לעצמו להיות רך, איטי, רוקד ולא בטוח – ולתת למוזיקה לנשום פופ בוגר, קלאבי, אנושי.