יש סיבה לחזור להיכל התרבות הריק מאדם למפגשי הקורונה של שלומי שבן. האלבום "חי בגימל בהיכל התרבות" של שלומי שבן שנולד בתקופת הסגרים בקורונה, הוא לא עוד פרויקט קאברים – הוא תיעוד של מצב תרבותי חריג: אין קהל, אין להקה, אין הפקה – רק אדם מול אדם. הופעת סלון מול 2700 כסאות ריקים. במסגרת הזאת שבן לא היה “המלווה”, אלא שותף נפשי לשיר.
המציאות עצמה הייתה מינימליסטית. העולם הפסיק להיות חיצוני ועבר פנימה. הפסנתר הוא לעיתים כלי של חדר לא של במה. הוא מתאים למצב שבו המאזין גם נמצא לבד. כך האלבום הפך פחות למופע ויותר לתיעוד של בני אדם שחוזרים לשיר כאמצעי קשר, לא כבידור. כשהפסנתרן הוא גם זמר־יוצר, הוא לא רק מגבה את המבצע אלא מפרש אותו בזמן אמת.. הביצוע נהיה דו־שיח, לא גרסה. פסנתרן רגיל מלווה קצב והרמוניה,
שבן מלווה נשימה. הוא משנה טמפו בתוך שורה, מחכה להברה, מאחר אקורד כדי לאפשר לזמר להגיע למחשבה ולא רק לצליל. דווקא במצב האין-קהל אנחנו שומעים מפגש מוסיקלי ייחודי, לא הופעה רגילה.
בלי תופים וגיטרות מתגלה אם השיר עומד על רגליים הרמוניות אמיתיות. – שיר חלש קורס. שיר טוב מתרחב. כל מילה מקבלת ממד שלא נשמע במקור. שירים מוכרים נשמעים פתאום איטיים יותר לא כי האטו אותם, אלא כי לראשונה יש להם משקל.
רגעים בלתי נשכחים: שלומי שבן את שלמה גרוניך מאלתרים "ציור", שיר ילדים פסיכדלי. שלומי מתקשה לדמיין את גרוניך כילד. במוסיקה קיים עדיין ילד. שני פסנתרנים, ארבע ידיים, עם מוסיקאי כשבן פער הגילים נמחק. במוסיקה גם פער סגנונות מטשטש. שבן ורכטר, שני פסנתרנים מעניקים אוריינטציה ג'אזית קולחת ל"שיר אהבה סטנדרטי".
היה משהו טהור, כמעט מאגי במפגש בין אביתר בנאי ושלומי בהיכל התרבות הריק – למי שמחפש עוד נקודת אור מימי הקורונה – יקשיב ל"יש לי סיכוי" מאותו מפגש החד פעמי במפגש הזה.
אחרי ששומעים את חוה אלברשטיין. שרה "בגלל הלילה" מבינים, שאין שום בעיה לקבוע: אין צורך בכלים נוספים או בעיבודים תזמורתיים מורכבים – זוהי חוה נטו, הכי חוה. גם: איך שבן מחבר את את Air של יוהאן סבסטיאן באך ל"ניצחת איתי הכל" ששר עמיר בניון.
המשאפ בין "עברנו לצפון” (שלומי שבן) ל־"קריית שמונה” (אלון עדר) יוצר ליצור קו אחד של חוויה: מתנועה מופנמת, ספקנית ומתגוננת אל הצהרה רגשית פתוחה, כמעט רומנטית-נאיבית.המעבר מהקצב האיטי למהיר הוא לא רק מוזיקלי – הוא אידאולוגי ונפשי. הפסנתר של שבן מציג את ערן צור באחת הגרסאות היותר עמוקות שלו ל"פרח שחור".ריקי גל מתעלה בביצוע אינטימי דרמטי של "נערת הרוק". העיבוד לפסנתר מעצים את הנרטיב ומעניק לה מרחב שירה ששום להקת רוק לא הייתה נותנת לה.
במפגשים האלה שלומי שבן לא רק “אירח” זמרים. הוא החזיר את השירים למצבם הראשוני, לרגעים שבהם השיר הופך שיחה בין שני אנשים שמנסים להבין מה הם מרגישים. הפסנתר ככלי ליווי בלעדי מעניק להם כוח, כי הוא חושף קווי המתאר המוסיקליים שלהם ומשאיר מקום עצום למילים להישמע. ובעיקר: זו היכולת של שבן לגעת בנקודות רגישות, ולהעניק להם ערך מוסף.
שלומי שבן חי בגימל בהיכל התרבות – שיר אהבה סטנדרטי עם יוני רכטר
