סתיו 1965, אחרי חמישה אלבומים, סרטים, ביטלמניה, סיבוב סולדאאוט ברחבי העולם. הביטלס נכנסי לאולפן להקלטת אלבום  שישי – Rubber Soul. כשהם יצאו משם כעבור כמה שבועות, התגבש התקליט הראשון שהראה את התקדמות חברי הלהקה ככותבי שירים ומוזיקאים בוגרים. עם Rubber Soul, המוסיקה נשמעת אמנות פופ, ייחודית. האלבום ייצג במלואו את המעבר של הביטלס משירים יותר מוכווני פופ לשירי אמירה עמוקים ומשמעותיים. ג'ון לנון והביטלס הושפעו מאוד מדילן בתקופה זו. (במיוחד – לנון) אלבומם השישי של הביטלס בבריטניה הראה את החבורה מתבגרת מהופעות הפופ הקודמות שלה, בוחנת סגנונות שונים של כתיבת שירים ונגינה, ופורצת גבולות בתוך האולפן.
התאהבתי אז בנערה ששמה Michelle – רק מהשיר הקסום. זיכרון רווי געגועים שנשאר  לי מילדות. המנגינה הקסומה, קולו החם והעשיר של מקרטני. גם Girl המיסה אותי. התקליט התנחל עמוק בראש ובלב, גם שירים נפלאים כ -Drive my car, Nowhere man ו – Norwegian Wood. כמעט שכחתי (איך אפשר?) -In My Life.
האלבום הזה הוא שיצר צימאון לרעיונות יצירתיים ולהישגים נוספים של ארבעת המופלאים, והם אכן הגיעו באלבומים "The White Album", גם ב – "Revolver" וב –  Sgt Pepper's" ו ב- "Abbey Road".
Rubber Soulהוא באמת חווית האזנה מדהימה עם גרוב מפואר ובלתי ניתן להכחשה, שווה האזנות חוזרות אבל כמו רוב האלבומים הגדולים, זה לא לגמרי מושלם. "What Goes On" ו-"Girl" אינם בדיוק דוגמאות לכתיבת שירים מצוינת בעיני (שניהם מורכבים  רק שהמילים והשירה לא עומדים בקנה אחד עם שאר האלבום),
אבל בסך הכל, זו אחת מחוויות ההאזנה המשכנעות, השלמות והשלמות ביותר שחוויתי אי פעם. ואני יכול להבין מדוע אנשים רבים מחשיבים את זה כאלבום הטוב ביותר של הביטלס, אבל האלבום הזה וכל אחד שאחריו כולם כל כך ייחודיים שהדעות עשויות להשתנות. כך או כך, זהו אלבום קלאסי חיוני שכל חובבי המוזיקה צריכים לתת לעצמם את ההזדמנות לחוות.

הביטלס – In My Life