גראנג' (Grunge Music) הוא תת ז'אנר של הרוק האלטרנטיבי שהיה מבוקש מאוד בתחיל שנות ה-90. מוזיקת הגראנג' (המכונה גם הצליל של סיאטל) והתרבות המשויכת לה, נולדו מתוך מדינות וושינגטון ואורגון בצפון-מערב אמריקה.
מקור המושג? – מרק ארם, סולנה של להקת הגראנג' גרין ריבר (ומאוחר יותר של מאדהאני), מוזכר לעיתים קרובות כמי שהשתמש ראשון במונח "גראנג'" של "גראנג' טהור, חרא טהור". המונח החל לשמש לשם קיטלוג להקות שסגנונן נשמע דומה לזה של גרין ריבר. המילה "גראנג'" מתארת סגנון אופנתי בלתי-מוקפד ובלתי-מתואם במתכוון, מילה נרדפת ל"לכלוך" בגלל צליל הגיטרה ה"מלוכלך" שמאפיין את הצליל וגם בגלל ההופעה החיצונית הבלתי-מוקפדת של מוזיקאי הגראנג', שהיוותה ניגוד גמור להופעתם המצוחצחת יחסית של להקות גלאם מטאל של שנות השמונים.
גרין ריבר, שהוקמה ב-1983 התפרקה ב-1988, ויברים מתוכה הקימו את מאדהאני ומאת'ר לאב בון, והמשיכו לנגן בהן באותו הסגנון. סטיב טרנר ממאדהאני ציין את האלבום "My War" של להקת ההארדקור פאנק הקליפורנית "Black Flag", וכן את סיבוב ההופעות שנלווה אליו, כהשפעה גדולה על מוזיקאי גראנג' רבים. גרין ריבר ניגנה מוזיקה כבדה יותר מלהקות גראנג' רבות שבאו אחריה כגון אליס אין צ'יינס וסאונדגארדן, שהיו קרובות יותר ברוחן להבי מטאל מלהקות גראנג' אחרות. מאדהאני נחשבת כלהקה המצליחה ביותר של הגראנג' בתקופת סוף שנות השמונים, אך הגראנג' לא הפך לתופעה כלל-אמריקאית גדולה לפני תחילתן של שנות התשעים. פריצתו של הז'אנר אל הזרם המרכזי בתחילת שנות התשעים, מיוחסת בעיקר למוזיקה שניגנה להקת נירוונה, שעירבה את הצליל של להקות הגראנג' הראשונות עם האלטרנטיב רוק כדוגמת זה של הפיקסיז. – שילוב של נגינה רכה בבתים ומעבר לנגינה כבדה בפזמון, הפך לפופולרי בקרב להקות גראנג' ולהקות רוק אלטרנטיבי רבות.
הגראנג' צמח במקביל לירידת קרנן של להקות הגלאם מטאל כגון מוטלי קרו, פויזן המצ'ואיסטיות ששלטו במצעדים ובאיצטדיונים במהלך שנות השמונים (בניגוד לגלאם מטאל, לרוב נמנע הגראנג' מביטויים מצ'ואיסטיים ונקט בגישה פשוטה יותר בדומה לפאנק. ברגע שבו ניתנה לזרם המרכזי אלטרנטיבה מוצקה לגלאם מטאל, החלה הפופולריות של הגראנג' לעלות וזו של הגלאם מטאל לרדת.
|הלהקות הבולטות בזרם הזה של הגראנג' נירוונה, סאונדגרדן, אליס אין צ'יין ופרל ג'אם הפכו את האלטרנטיב לסוג של ז'אנר מרכזי החל מ – 1991 – בשל דרישת הקהל. הגראנג' הפך לחלק מתרבות הפופ, כאשר דוגמה בולטת הוא סרט הקולנוע "סינגלס" מ-1992, שבפסקול שלו כיכבו להקות גראנג', שזכו לפופולריות גדולה.
נירוונה נחשבת ללהקה האחראית לפריצתו הגדולה של הז'אנר אל נתיב המיינסטרים ב-1991. את הפריצה הוביל הסינגל ה "Smells Like Teen Spirit", מתוך האלבום " Nevermind", שהגיע למקום הראשון במצעדי המכירות של מדינות רבות, וסלל את הדרך להצלחתן של להקות אחרות, ובראשן פרל ג'אם.
פרל ג'אם הוציאה את אלבום הבכורה שלה, Ten, חודש לפני Nevermind של נירוונה בשנת 1991, אך המכירות התרוממו רק שנה לאחר מכן. במחצית השנייה של 1992, Ten הפך הצלחה פורצת דרך, כאשר הגיע למקום השני במצעד האלבומים של ה – בילבורד. המוסיקה הצטיינה במיזוגם של רו איצטדיונים כבד-כבד עם הזעם של הפוסט-פאנק. במהלך אמצע שנות התשעים, להקות גראנג רבות התפרקו, או שרמת הביקוש שלהן פחתה. שימוש בהרואין בקרב מוזיקאי גראנג' היווה מכשול גדול להמשך פעילותן של להקות גראנג' אחדות. מותו של קורט קוביין, סולן נירוונה בתחילת 1994 ציין את תחילת דעיכת הז'אנר.מותו של אנדרו ווד ממנת יתר ב-1990 גרם לקיצה של מאת'ר לאב בון.
במקביל לדעיכת להקות הגראנג' המקוריות , חברות התקליטים הגדולות החלו להחתים ולקדם להקות שחיקו את הז'אנר. המונח "פוסט גראנג'" נועד לתאר את הלהקות הללו, שהתחמשו בגיטרות המייצרות דיסטורשנים אבל עם צליל ידידותי מכוון לרדיו המסחרי מסחרי. הבולטת היתה ב-1995 הלהקה החדשה של מתופף נירוונה דייב גרוהל – Foo Fighters, אולי הבולטת יותר מבין להקות הפוסט גראנג' שהפכה לאחת מלהקות הרוק המצליחות ביותר מסחרית בארה"ב.
