אם אתם אוהבי דורז כמוני, תאהבו את האלבום הזה. זה אולי לא האלבום הגדול של הדורז, אבל להופעה החיה יש ערך מוסף משמעותי, שלא תקבלו מהקלטות האולפן. האלבום מכיל מיקבץ של הקלטות של הדורז מהופעות בערי אמריקה. האלבום יצא עשרות שנים לאחר מותו של ג'ים מוריסון וסיום דרכה של הדלתות כלהקה פעילה. הוא מתעד כמה רגעים מעוררי נפש מהשנים 1969 ו- 1970.
שלושה עשר הקטעים הם לא רק המיטב. הם מציגים את מוריסון והחבורה – קריגר, מנזרק, דנזמור – ברגעיהם הנשגבים. בהתחשב בכך, שהמוסיקה הוקלטה הישר משולחן הבקרה, הסאונד יצא משהו משהו. ג'ים מוריסון תאטרלי, סדוק, מתפרע (Roadhouse Blues).
תחושת ה"לייב" קיימת, משל כשג'ים מוריסון ושות' מכסים את "אלבאמה סונג". זהו שיר ישן של ברטולט ברכט וקורט וייל מלפני כמעט מאה שנה. הדלתות מחזירים אותו לחיים. ובהמשך – 11:28 דקות של "לייט מיי פייר" הם ביצוע מדהים.
לא רק איכות הצליל מעולה, במוסיקה של הדורז כאן יש המון אנרגיה, קסם והשראה כמו בביצוע החי של "Been Down So Long". כנ"ל שירים כמו "Crystal Ship" וגם "Touch Me" בלייב מעניק עוד טאץ' מיוחד לעומת המקור. כנ"ל שירים כמו "Infirmary St. James" ול"Love Me Two Times" . כמובן – 16 הדקות הנדירות של The End. ג'ים מוריסון חופשי לשוטט בחוץ למקומות שלא היה מגיע אליהן בין 4 קירות האולפן. זהו אלבום גם לאספנים שיש להם כל דבר של הדורז.
The Doors – Light My Fire