נפרדים מזמר ה-R&B והסול ד'אנג'לו, שמת בגיל 51 לאחר שאובחן כחולה בסרטן הלבלב. הוא אומנם מוכר בעיקר כזמר R&B ו‑“neo‑soul”, אך גם ביצע אלמנטים של רית’ם‑אנד־בלוז, נשמה, ג’אז, פאנק והשפעות היפ־הופ. כזמר בלט בסגנון רגשי, תחושת עומק, לעתים אינטימי מאוד.
במהלך הקריירה שלו הוציא שלושה אלבומים מרכזיים: Brown Sugar (1995), Voodoo (2000) ו־Black Messiah (2014).
אחד הקטעים המזוהים עמו ביותר הוא “Untitled (How Does It Feel)”, שליווה אותו כביטוי לאינטימיות ולפשטותו האמנותית.
היצירה של ד'אנג'לו D’Angelo (מייקל יוג’ין ארצ'ר) היא אבן יסוד בז’אנר ה־Neo-Soul – סגנון שהתפתח בשנות ה-90 מתוך ה-R&B הקלאסי, אך לקח השראה מהג’אז, ההיפ-הופ, הגוספל והפאנק. ד'אנג'לו לא היה רק זמר – הוא היה מלחין, מפיק, נגן (בעיקר קלידים וגיטרה) ואמן עם חזון מוזיקלי עמוק, שהשפיע על דורות של מוזיקאים, כולל אמנים כמו Frank Ocean .Paak, Erykah Badu ו-Janelle Monáe.
הסאונד שלו מתאפיין בגרוב איטי, "מתנדנד", בדומה לג’אז – לפעמים נראה שהלהקה שלו לא ממש "על הביט", אבל זה מכוון. דוגמה לכך היא השיר: “Playa Playa” מהאלבום Voodoo – דוגמה מושלמת לגרוב חופשי, עמוק, מסטול, כמעט "אנטי-פופ".
ד'אנג'לו השתמש בקולו ככלי רגיש, רך, לפעמים כמעט לוחש, שמזכיר את מרווין גיי או פרינס. ההשפעה של היפ-הופ ניכרה אצלו – במיוחד דרך הגרוב, הקצב, הסימפולים, והתפיסה של "flow" מוזיקלי, אבל ד'אנג'לו לא היה ראפר אלא לקח מההיפ-הופ את הגישה, לא את הסגנון הווקאלי.
ד'אנג'לו לקח את הזמן: רק 3 אלבומים ב-30 שנה – כל אחד מהם יצירת אומנות בפני עצמה. הוא החזיר את הרוח לארנ’בי בתקופה שבה הז’אנר נטה להפוך לנוסחתי. הוא הראה ש‑R&B יכול להיות אמנותי, עמוק, מיני, פוליטי ורוחני – גם יחד. הוא נמנע מחשיפה, סירב לקונבנציונליות, ועבד רק כשהרגיש שזה נכון.
