ההופעה 2009

סזריה אבורה לייב בהיכל התרבות

בהיכל התרבות
4.5/5

בהפסקה ניגשו אלי לשאול מה קרה לסזריה אבורה, והאם חוסר תקשורה עם הקהל הוא תוצאה של האירוע המוחי שעברה.

א. סזריה אבורה שרה את כל השירים ללא טעות אחת, בלי שהיא נזקקת לרשימת שירים מול עיניה. ב. כמי שראה אותה בהופעות קודמות באשקלון וברעננה –  אם קיימים הבדלים בינן ובין וזו של היכל התרבות ת"א – הם מזעריים. ג. אחרי ההפסקה חל שיפור בתפקודה הבימתי – לא מהפך, אבל החלה לחייך, לנענע אגן, לתקשר, והקהל היה מה-זה חם עליה, במיוחד אחרי ששרה את Sodade וגם נידבה בהדרן שיר שלא היה ברשימה המוקדמת שלה – "אפריקה נוסה".

אפשר להירגע. סזריה אבורה היא עדיין סזריה אבורה, אולי לא בשיאיה, אבל עם כל הכבדות והקיבוע הבימתי – מספקת את מה שהיא יודעת לספק – מוסיקה עממית קצבית ומפולפלת מכף ורדה, האי שממנו היא יוצאת לכבוש עולם, וכמו שכבר כתבתי בעבר – נדיר למצוא זמרות כמוה, ששרות בקול עמוק, בלוזי, שירים כאילו זו שפתן היחידה. המוסיקה בשביל אבורה היא שפה. שפת אם, לשון שירה. והשירה שלה היא כל כך טבעית, כל-כך היא, שאין לה צורך להתאמץ. כאילו באה לומר – זאת אני, זוהי שפתי, ככה אני מדברת. ללא מאמץ. אפשר לעצום עיניים ולהקשיב כמו לדיסק, הטון העצוב, המקונן, המר-מתוק, השיר שתמיד אומר משהו על אובדנה של האהבה. אפשר גם להביט בה – כמעט לא משה ממקומה –  ולהתענג על הצלילים.

ברור שמי ששמע את המושג "הדיווה היחפה" והגיע להופעה להקשיב לאיזו דיווה נוסח סלין דיון – חשב שעבדו עליו. לסזריה אבורה אין רבע מניפולציה של סטארית. לא מחווה לקהל, לא כלום. אפילו את שמות 8 הנגנים שלה, שעושים עבודה מצוינת (סקסופוניסט אנרגתי מעולה, כנר מצוין) היא לא ציינה בסוף ההופעה. הלהקה מנגנת במינונים הנכונים, סולידית ומתאימה עצמה במדויק לקונטראלטו (אלט נמוך) של אבורה.

אני מכיר גם טענה שאומרת, שרוב השירים שלה נשמעים "אותו הדבר". השאלה היא מאיזו נקודת האזנה – של אוזן מערבית, שרגילה לכך שזמרת מטפסת בסולם האוקטבות למלודרמה? המוסיקה של אבורה היא בפירוש לא מוסיקה מערבית רגילה. היא שרה את הבלוז שלה בטון ובצבע הזה, ובפשטות הזו יש חום ויופי נדיר. ממש באותו היגיון – סזריה איה פרפורמרית במובן המערבי המקובל. היא אינה רוקדת, אינה מרימה יד, ואפילו כמעט אינה מחייכת. לעיתים היא מנענעת קלות את האגן כדי שגם לקצב של התזמורת הנפלאה שלה תהיה איזו תגובה מצידה, אבל התנועות האלה כל כך מינימליות, שאני לא סופר אותן.

המדהים הוא, שהשירים חלקם מסורתיים, חלקם חדשים, מתנגנים וקולחים כבר בשמיעה ראשונה. מה שעוד יותר מדהים הוא שהאשה הזו מוציאה מהמיתרים שלה מוסיקה כל-כך מאגית וחמה, שלא צריך להבין מילה כדי להתרפק עליה. אבורה זורמת עם השיר, מילים פשוטות, עממיות, כמעט כמו המנגינות והקצב, ולזה צריך להוסיף את הטון האותנטי. האשה הזו, אמא אדמה, לא יכולה להתמרח, כי המוסיקה והשירה מתחברות בהכי טבעיות לאישיות. גם העיבודים מפנקים אותה, פונקציונאליים, תפורים עליה היטב. מיתרים אקוסטיים ופסנתר שנשמעים בהירים להפליא בשירים השקטים, חטיבת נשיפה מאוד אפקטיבית.

ובמילים פשוטות: הקהל שמגיע להופעה שלה צריך לשכוח ממחוות, לקבל אותה כמו שהיא. לא פחות, לא יותר, פרט אולי לכמה להיטים כמו הקאבר המצוין שלה ל"בסמה מוצ'ו" וכמובן Sodade ו – Africa Nossa, שיר קצבי שעוסק בילידי אפריקה בעולם הגדול.

ואסיים במילים שכתבתי על ההופעה הקודמת של ברעננה. לא השתנתה הרבה מאז: אישה קטנה גמלונית ועגלגלה, אינה מדברת עם הקהל, כמעט לא מילה בין השירים, ושרה את השירים שלה בטונים של געגועים שאין בהם טיפה של חנחון. ואלמלא כך – היא לא הייתה סזריה אבורה.

 

 

ראיון עם סזריה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות