השיר "בינתיים” בביצועו של יהורם גאון, שמשתלב בפרויקט של שמוליק נויפלד, נסב סביב רעיון ה״בינתיים״ – אותה תחושת השהיה קיומית, בין עבר טעון לעתיד לא ברור,  אבל דווקא בתוך המסגרת הזו, זה אינו שיר פסימי, אלא שיר אהבה מפוכח,  נאמן.
אחד המאפיינים הבולטים בטקסט הוא ההצגה המכוונת של מושא האהבה. מצד אחד – זו אהובה אישית: “בלילות, תמיד אני חולם עלייך”, ומצד שני – האהובה הלאומית במילים כ“מים סוף ועד הכינרת” – משרטט את גבולות הארץ, “להישען על חומותייך” – דימוי של עיר/מולדת, “עץ התאנה” – סמל תנ״כי מובהק של ארץ ישראל. כך נוצרת קריאה כפולה: האהובה היא גם המדינה. זהו קו שממשיך מסורת ארוכה בשירה העברית, וגאון – כהרגלו – נאמן לה.
בניגוד למה שאפשר לצפות מתקופה טעונה, השיר אינו מתמסר לייאוש או לביקורת. ה״בינתיים״ כאן הוא מצב של המתנה, המשכיות, נאמנות שקטה. אין כאן קריאה לשינוי דרמטי או זעקה – אלא קבלה כמעט סטואית של המציאות: “ומה איתך.. ומה איתי.. בינתיים…” זה “בינתיים” שמכיל זמן ארוך, כמעט נצחי, לא רגע חולף.

הבית “ומה לא עברנו בדרך / שירים של אחרי מלחמות” ממקם את השיר בתוך היסטוריה ישראלית של טראומה והתאוששות. אבל שוב – לא דרך פירוט או כאב ישיר, אלא דרך רמיזה, הכללה, עידון. “חיוכים נכתבו בדמעות” הוא משפט שמזקק את האתוס הישראלי כולו – כאב שמומר בתקווה.
אפשר לראות את השיר הזה בשתי דרכים כשיר מתעלם מהמציאות, בורח לרומנטיקה נוסטלגית, גם כהצהרה: דווקא בתוך סערה – יש ערך לקול מאופק, שממשיך לאהוב בלי תנאי. גאון בוחר באפשרות השנייה. הוא לא מתעמת עם המציאות – אלא שומר על רצף רגשי.
הפתיחה: “זה נכון שאני לא ילד / וגם את כבר כמעט בגילי” מכניסה רובד נוסף – לא רק מדינה שמתבגרת, אלא גם האדם. האהבה כאן אינה נאיבית; היא אהבה אחרי אכזבות, מלחמות, וזו בדיוק הנקודה: האהבה נמשכת למרות הכול, לא בגלל הכול.
הלחן המינורי “הארצישראלי” עובד בדיוק על התפר: לא עצוב לגמרי, לא שמח, אלא מהורהר, שקול, והביצוע של גאון נינוח, מדויק, כמעט נטול דרמה, אבל כן – יש בו דוק של עצבות. זו עצבות של זמן, לא של משבר.
"בינתיים” הוא שיר שמסרב להיות דרמטי בעידן דרמטי. במקום זעקה – הוא מציע נאמנות שקטה, זיכרון רך, אהבה שאינה תלויה במצב. אפשר לראות בו ניתוק מהמציאות, ואפשר לראות בו עמידה עיקשת מולה ,והשורה האחרונה – “בינתיים” – נשארת תלויה, לא פתורה, וזה אולי הדבר הכי מדויק בשיר: החיים עצמם, בארץ הזאת, הם תמיד קצת “בינתיים”.

המשקפיים של נויפלד עם יהורם גאון בינתיים

זה נכון שאני לא ילד
וגם את כבר כמעט בגילי
עברנו ימים כאלה
את לא יודעת מה את בשבילי

ומה לא עברנו בדרך
שירים של אחרי מלחמות
מים סוף ועד הכינרת
חיוכים נכתבו בדמעות

ובלילות , תמיד אני חולם עלייך
אני הולך תמיד אהבתי לחפש שבילי עפר
זה קצת מוזר
תמיד להישען על חומותייך
לשים ת׳ראש מתחת עץ התאנה
אל תשכחי אני שלך עדיין

תמיד את פורחת בגשם
עברנו כבר אלף שקיעות
מחר יש לך יום הולדת
איך שוב זה עושה לי לבכות

ובלילות , תמיד אני חולם עלייך
אני הולך תמיד אהבתי לחפש שבילי עפר
זה קצת מוזר
תמיד להישען על חומותייך
לשים ת׳ראש מתחת עץ התאנה
ומה איתך..
ומה איתי..
בינתיים …

יהורם גאון פייסבוק