ציון 100 שנה להולדתו של ג'ון קולטריין John Coltrane הוא הרבה יותר מאירוע מוזיקלי. זו הזדמנות להכיר מחדש את אחת הדמויות המשפיעות ביותר בתולדות הג׳אז והתרבות בכלל. אנחנו במרכז המוסיקה ביפו, סוף אפריל 2026. שישייה ישראלית למהדרין מנגנת את Blue Train.
קולטריין שינה את הדרך שבה חושבים על ג׳אז – מהרמוניה מורכבת ועד אלתור חופשי ורוחני. יצירות כמו A Love Supreme נחשבות לא רק לאלבומי ג'אז מובחרים, אלא לחוויות כמעט רוחניות.
חגיגות ה-100 מדגישות את המסר שלו על חיבור בין אמנות, רוח ואנושיות.
למעשה, קולטריין הוא חלק מרכזי בהתפתחות התרבות האפרו-אמריקאית במאה ה-20, לצד אמנים כמו מיילס דיוויס וצ'ארלי פרקר. המורשת שלו לא “שייכת לעבר”, אלא חיה ומתפתחת, והערב הזה לא היה רק הצדעה לענק שנפטר בגיל 40, אלא תזכורת לכוח של המוזיקה לשנות תודעה, לחבר בין אנשים.
ברק וייס, מפיק הפסטיבל בחר להתחיל עם Blue Train (1957) ולא עם Love Supreme
(מ-1965) זה האלבום הכי מפורסם שלו – עמוק, רוחני, אבל עדיין יחסית ברור להאזנה. ג׳אז קלאסי עם אנרגיה.
Blue Train שהוקלט ב -15 בספטמבר 1957, נמצא ברשימות החובה של חובבי ג'אז רבים. מצד שני, יש לא מעטים שאינם מבינים על מה המהומה. אני נמנה על מחנה המתפעלים. אמנם, קיימת מחלוקת לגבי הביצועים, ויש מבקרים שטוענים כי לי מורגן וגם קרטיס פולר עשו עבודה טובה ביותר בהקלטות אחרות. אבל אחרי הכל מדובר באלבום של ג'ון קולטריין, ענק סקסופון טנור, עם נבחרת אול סטארס הכוללת את קני דרו, פול צ'יימברס ופילי ג'ו ג'ונס.
קולטריין נטה בשלב זה של דרכו לבלוז והרמוניות כרומטיות יותר מאשר הצליל העתידי המודאלי. המיוחד הוא בסנכרון המוסיקלי עם שאר הנגנים שנמצאים על אותו תדר.
גם אחרי הערב הזה עם חמישיית הנגנים שנבחרה לנגן את האלבום – אין צל של ספק – ‘Blue Train’ היא יצירת מופת בג'אז ובמוסיקה, מסוג האלבומים שהפכו את הג'אז למשפיע על תרבות המאה ה-20.
ההרכב שנבחר לנגן את האלבום כלל את ארד ייני בחצוצרה, ליאון ליסט – טרומבון, עמית פרידמן – סקסופון, יונתן ריקליס – פסנתר, אלון ניר – קונטרבס, שי זלמן – תופים ןהפקה מוסיקלית.
כדי לנגן את Blue Train של קולטריין ברמה גבוהה, נדרשת חבילה די ייחודית של יכולות טכניות ומוזיקליות. זה קודם כל להבין איך קולטריין לקח את הבלוז והעמיק אותו הרמונית ואקספרסיבית. עמית פרידמן בטנור נטוע חזק במסורת הג׳אז. אפשר לשמוע אצלו השפעות של ביבופ, הארד-בופ ובלוז, אבל הוא לא נשאר שם. הייחוד הוא בכך שזה לא מרגיש “פיוז’ן מודבק”, אלא שפה טבעית אחת. הסאונד שלו חם ומלא, נקי אבל לא סטרילי. בלט ביכולת לנווט בין בלוז פשוט לבין הרמוניה מורכבת, לאלתר בבנייה הדרגתית, בהקשבה גבוהה לנגנים סביבו, המאפשרת גם להוביל וגם להשתלב.
מצוין – החצוצרן ארד ייני. הוא לא הולך על הברקה נוצצת ,או כוח מתפרץ כקו ראשון, אלא על צליל עגול, חם ומעט מאופק, שימוש מדויק בדינמיקה הרבה “אמצע”, פחות קצוות דרמטיים. זה נותן תחושה של נגינה “קרובה”, כמעט קאמרית. הנגינה שלו בעלת קווים מלודיים שקולים ומדודים. האלתורים של ייני מרגישים כמעט “מולחנים תוך כדי”: תוך פיתוח רעיונות בהדרגה ושימוש במוטיבים קטנים שנבנים לשלם. זה נותן תחושת עומק ולא רק זרימה.
וכמובן, יונתן ריקליס אותו גיליתי מחדש. ניגון “Blue Train” מציב לפסנתרן ג׳אז דרישות מאוד ברורות, גם טכניות וגם סגנוניות. זה לא סטנדרט רגיל – זה בלוז מודרני עם שפה הרמונית עשירה ותחושת דחיפות אופיינית לקולטריין. בגרסה המקורית יש אנסמבל חזק מאוד הנשען על חצוצרה וסקסופון דומיננטיים. הפסנתר מייצר מסגרת, לא מרכז. ריקליס, במיומנות נפלאה, הצליח ליצור איזון בין נוכחות לריסון. נשמע כמנוע מוזיקלי שפועל בצד בסולנים.
ההרכב ניגן מתוך הקשבה ואינטראקציה בדיאלוג מתמשך, הבנה בלוזית, שליטה הרמונית מתקדמת, סווינג מדויק, ומה ששמענו הוא מה שמפריד בין נגנים שיודעים "לנגן נכון” לבין כאלה שבאמת אומרים משהו דרך הכלי שלהם.
ה- Blue Train הישראלי העניק עוצמה מחודשת למוסיקה של קולטריין. הביצועים ששמענו הראו את כוחו העצום של קולטריין, שבארבעים שנות חייו שינה את עולם המוסיקה.
100 שנה לקולטריין מנגנים את Blue Train
