42 השנים שחלפו מאז הוקמה, לא גמלו אותי ממשינה. מי שבא לו לנטוש את הכתבה כבר בשלב הזה – אין בעיה. נטוש בעוד מועד. עכשיו, כשנשארנו, אני והמעריצים הותיקים גם הצעירים שכבר מכורים יכולים לדבר על השירים הגדולים של הלהקה, ויש לה הרבה. .
משינה הייתה מהלהקות הראשונות שזכו להצלחה מסחרית ענקית בלי להיות חלק מהזמר המזרחי או הפופ הרגיל. היא עיצבה את התרבות המוזיקלית של דור השמונים-תשעים. אפילו לאחר פירוק וחזרות, הם שמרו על הקסם והחיבור המוזיקלי. החברות הארוכה בין חברי הלהקה, במיוחד בין יובל בנאי לשלומי ברכה, תרמה לאותנטיות של היצירה וההופעות.
המיוחד בלהקה טמון בשילוב הייחודי של מוזיקה, סגנון, אישיות והשפעה תרבותית. למרות ההשפעות הזרות, המוזיקה שלהם תמיד שמרה על גוון ישראלי אותנטי, גם בטקסטים וגם באווירה. הטקסטים שנכתבו לרוב על ידי יובל בנאי ושלומי ברכה משלבים שנינות, הומור, אבסורד ולפעמים ביקורת חברתית. טקסטים עם אירוניה, דמויות צבעוניות, פרגמנטים סיפוריים – חלקם עם עומק פסיכולוגי או חברתי, חלקם סוריאליסטיים. שירי משינה נעים בין סיפורים אישיים (אהבה, בדידות, תשוקה) לבין אמירות חברתיות רחבות יותר. לעיתים הגבול מיטשטש – מה שנראה כשיר אהבה עשוי לשאת בתוכו ביקורת חברתית ולהפך.
כמו להקת פוליס, משינה שילבה סקיי, רגאיי ורוק; כמו Talking Heads, היא השתמשה באירוניה, גרוב ומקצבים לא שגרתיים. במקום גיטרות מהדהדות עם דיסטורשן כבד (כמו ברוק אמריקאי), משינה שמרה על סאונד קליל, קומפקטי ומחוספס – קרוב לרחוב ולשפה המקומית.
מוזיקלית – השירים מאופיינים בהרמוניות פשוטות יחסית אבל עם עיבודים מתוחכמים, שילוב של כלי נשיפה (סקסופון, חצוצרה) שימוש באפקטים, גיטרה מובילה (של שלומי ברכה) עם צליל נקי יחסית, הגיטרות לא נועדו ל”פוצץ” את השירים – אלא להוסיף צבע, תחכום והבעה. הריפים פשוטים אך קליטים – חלק מהקסם הוא בכך שקל לזמזם אותם. יובל בנאי משתמש בקולו ככלי ביטוי דרמטי – טון חצי-מדבר, חצי-שר, עם לעיתים משחק תיאטרלי. בשיר כמו "שלח לי מלאך" הוא שר בטון מלא רגש, עם קול כמעט שבור – מאוד אישי ולא “מצוחצח”. מלנכולי במינור, עם מבנה פשוט, צלילי גיטרה אקוסטית וחשמלית שיוצרים תחושת ריחוף, עם אקורדים פתוחים. בקצב איטי, כמעט בלוזי
"את כמו כולם" עם ברי סחרוף בהופעה בקיסריה.
"למה לי פוליטיקה עכשיו"
