היא שרה את השירים בקול דרמטי עמוק. נותנת תחושה של מופע קברטי, משהו בסביבה של אדית פיאף. קול אלט שמספר סיפור על אהבה נואשת. ניסו להגדירה "קונטמפוררי אדאלט פופ", כלומר פופ מיינסטרימי לקהל רחב. היא יותתר מזה. דני קליין שמה, אטרקציה יורופופית, יוצרת-זמרת-מפיקה בלגית, מאוד מיוחדת וייחודית בסגנון הנאראטיבי שלה. קליין היא הלב והנשמה של הגוף שנקרא "ויה קון דיוס" (בספרדית – "לך עם האלים") 22 שירים, חלקם להיטים + 11 שירים בהופעה אקוסטית חיה בפורמט די.וו.די.
קליין מגוונת בצורה מדהימה. יוצרת קרוס-אובר, חוצה תרבויות מוסיקליות. באנגלית, צרפתית, ספרדית. המוסיקה היא פופ מפולפל, מתעתע, אוניברסאלי, טנגו עם ניחוחות וקצבים לטיניים, עם קריצות לסיקסטיז, ג'אז, פלמנקו ושנסון צרפתי הצלילים הלטינים ב"פוארטו ריקו", סגנון הקאונטרי ב-Farewell Song, סול מיוסיק ב- "What's a Woman?" (דגימת סאונד למטה) מטעינה כמעט כל שיר בדרמטיות, מקפידה על עיבודים משדרגים. רוב השירים מהשמונים ומהתשעים – קליטים משמיעה ראשונה. "אל תבכה לואי", "פילדלפיה" הם רק שתי דוגמאות למתח הדרמטי שקליין מטעינה את השירים. קשה להגדיר את ויה קון דיוס כסתם "פופ" המוסיקה מאוד מגוונת.
תעברו לדיסק הדי.וו.די. כמה אנטי-סטארית נראית הדני קליין הזו בהופעה. זה כמובן לא ממעיט מערך המוסיקה היפה שלה.
