אני מחפש באלה הימים שירי מחאה וזמרים שיצטרפו לשיירה. אני יכול להמשיך.  רכבת המחאה דוהרת. המוסיקאים לא נמצאים עליה.  אז חזרתי  אחורה למחאה של 2011 שהולידה שיר כמו "זה הזמן להתעורר" של הדג נחש.  את השיר הזה נוציא  מהמחסן ונתארגן להפגנת המיליון הבאה.
יגידו לי: מה אתה דורש מזמרים? הם צריכים להתפרנס. זיהויים עם מחנה כזה או אחר עלול לפגוע בפרנסה. לא סתם יובל בנאי שר "למה לי פוליטיקה". אבל אם כבר עולים על במה מול 100 אלף – למה לתת הרגשה של פלקטים מזמרים? איפה זמר שנרגיש שהוא יורה דברים נוקבים, שיזעק את הכאב, שישיר את מעיו, שיקרע להם את הצורה?

אנחנו דלים בזמרי מחאה אותנטיים. מצחיק אותי שבראש שירי רשימת שירי המחאה המקומיים נמצא "איזו מדינה" של אלי לוזון. לא  מחכים למשיח" של שלום חנוך. מעולם לא צמח זמר-יוצר מחאה אותנטי. . אולי מאיר אריאל, אבל הוא היה משורר מתוחכם מדי מול הממסד. אהוד בנאי הוא זמר מחאה  ("עבודה שחורה"), "הדג נחש"יכולים ללמד הרבה להקות מהי שירת מחאה, בטח שלום חנוך. אבל אלה לא יגיעו להפגנות. הם גם דואגים לפרנסה שלהם. כל המייק-לאב-נו-וור, זה משהו שלא ממש נקלט באדמתנו עקובת הדם. מזמרים דורשים לבדר, להנעים, וככה, פחות או יותר הם מגיעים לכיכרות כבדרנים מתנדבים. לא טרובדורים שבאים באמת לזעוק את זעקת המחאה. האם להיות להיות בדרן שמאלני זה עד כדי כך מסוכן?

שירי מחאה קיימים בכל סגנון מגוספל ועד רוק קלאסי. מוזיקאים מכל הז'אנרים הביעו את תמיכתם במטרות שונות-  זכויות אזרח, שלום, איכות הסביבה, התנגדותם למלחמות ולגזענות. שיר מחאה עשויים  להיות משויכים  לתנועה לשינוי חברתי, להיות רלוונטיים על רקע אירועים שמתרחשים.
התנועה לזכויות האזרח לא הייתה מה שהיא ללא הסיוע של המוסיקה האמריקאית. ליוצרים בתחום הבלוז,הגוספל, הפולק והרוק היו יותר מיד ורגל במהפכה, ומדובר במאות שירים, חלקם מוגדרים "שירי מחאה" שנכתבו על נושא זכויות האדם מ – We Shall Overcome שהתבסס על שיר עם (גוספל) והתפרסם בזכות זמר העם פיט סיגר, היה השיר המרכזי הבולט במאבק למאן המטרה, שיר שמזוהה מאוד עם הקהילה האפרו-אמריקנית. השיר "מתי נשולם על העבודה שעשינו" When Will We Be Paid For the Work We've Done?" של הסטייפל סינגרס, שמתייחס לעבדות של השחורים והניצול של הפועל השחור בארה"ב, השיר Oh Freedom,  נטוע חזק בקהילה האפרו-אמריקנית, שיר שבוצע ע"י ג'ון באאז ביום נאומו המפורסם (I Have A Dream) של מנהיג השחורים מרטין לותר קינג, והפך להימנון התנועה.
"Oh, Freedom! Oh, Freedom over me! Before I'll be a slave, I'll be buried in my grave …"

בילי הולידיי – Strange Fruit
"Strange Fruit" שבילי הולידיי הקליטה ב -1939, הפך לשיר הראשון של אמן שחור שהכיל מילים נועזות ומפורשות על גזענות. קולה של הולידיי נשמע כואב, כשהיא שרה במפורש על הלינצ'ים שנערכו ע"י אספסוף שהרגו אלפי גברים שחורים, נשים וילדים בדרום – ללא העמדה למשפט צדק. הדימויים של האלימות ("דם על העלים ודם באדמה / גופות שחורים מתנודדים ברוח הדרומית") מהדהדים עד היום.

We Shall Overcome
השיר מבוסס על גוספל (שיר דת) בעל אותו שם שנכתב על ידי הכומר ד"ר צ 'ארלס אלברט טינדלי, אחד מאנשי הדת המשפיעים ביותר בקהילה האפרו-אמריקנית בתחילת המאה ה-20.
"אנחנו נתגבר" הפך שם נרדף לתנועה השחורה לזכויות האזרח ששנות החמישים והשישים של המאה הנ"ל. . השיר הושר במקור על ידי עובדי טבק ששבתו בצ'רלסטון, בדרום קרוליינה בשנת 1945. בשנת 1950, השיר הפך פופולארי בקרב זמרים אקטיוויסטים כמו פיט סיגר. ב -1963, ג'ואן באאז הובילה קהל של 300 אלף מפגינים בלינקולן סנטרל עם השיר הזה, וב -1968 ציטט הכומר מרטין לותר קינג את המילים בדרשתו האחרונה לפני שנרצח.

War – אדווין סטאר

השיר "מלחמה", שהכיל את המשפט המפורסם – "למה היא טובה? – ממש לכלום" (“What is it good for? Absolutely nothing”) הפך שיר מחאה פאנקי אנטי מלחמתי בקרב אלפי מפגינים נגד מלחמת וייטנאם בקמפוסים ברחבי ארה"ב. הגם שהשיר הוקלט במקור ע"ל להקת "הפיתויים" (Temptations) ב -1969, בחברת "מוטאון" חששו ששיר הנשמה עלול להיות שנוי במחלוקת בקרב הקהל האמריקני. בסופו של דבר – הגרסה של אדווין סטאר שוחררה וטיפסה למספר הראשון במצעדים של 1970.

Mississippi Goddam – נינה סימון

השיר נכתב על ידי נינה סימון בשנת 1963 בתגובה לרצח של מדגר אוורס, פעיל זכויות אזרח שנלחם כדי לסיים את ההפרדה באוניברסיטת מיסיסיפי בין שחורים ללבנים. הוא נכלל באלבום Nina Simone in Concert 1964. "מיסיסיפי גודאם" הוא שיר שיוצא נגד הגזענים והגזענות בדרום ארה"ב. נינה סימון הבהירה את מה שהיא רוצה: "אתם לא צריכים לחיות לידי / רק תנו לי את השוויון שלי."
You don't have to live next to me
Just give me my equality
Everybody knows about Mississippi
Everybody knows about Alabama

בוב דילן –  The Time They Are changin

בוב דילן קורא לכל אחד מן הסופרים והמבקרים, אמהות ואבות, סנאטורים וחברי קונגרס ו"אנשים בכל מקום שבו אתם מסתובבים" להצטרף ל לשינוי.
הוקלט ב -1964 לאלבום באותו שם. השיר משקף את את השקפת עולמו של דילן כפעיל פולק. במקום לקדם מטרה ספציפית, דילן מבקש לאמץ את תנועות הצעירים
למען עולם צודק יותר.

בוב מארלי – Get Up Stand Up

לאחר שהיה עד לעוני קיצוני בטיול להאיטי, בוב מארלי כותב את השיר הזה עם חברו ללהקת ה – Wailers – פיטר טוש. להיט הרגאיי, שייהפך לאחד המספרים החזקים ביותר של מארלי, טוען שבמקום לחכות לזהב ואושר מהשמים, העניים צריכים לדרוש דרישות של ממש בחיים על פני כדור הארץ. "אתה יכול לרמות אנשים לפעמים / אבל אתה לא יכול לרמות את כל האנשים כל הזמן / ועכשיו אנחנו רואים את האור / עומדים על הזכויות שלכם!"

פלסטיק אונו בנד – Give Peace A Chance

ב- 1969, בעת שהמלחמה השתוללה בווייטנאם, הלכה והתעצמה תנועת תרבות נגדית, וג'ון לנון ויוקו אונו ערכו "מיטה" בסוויטת ירח הדבש שלהם במונטריאול. ממיטתו במלון המלכה אליזבת, כי לנון – בסיועם של טומי סמות'רס על גיטרה אקוסטית, כמה מיקרופונים ומקלטי הקלטה – הקליט לראשונה את ההמנון האנטי-מלחמתי הזה, שיושר בהפגנות מחאה במשך שנים הבאות. כמה חודשים לאחר הקלטת של השיר, פיט סיגר הוביל חצי מיליון מפגינים בשיר "תן שלום סיכוי" (“Give Peace a Chance”) ב – 15 בנובמבר 1969, בוושינגטון בקריאה לסיום מלחמת וייטנאם.

U2 – Sunday Bloody Sunday

בונו, האיש שבקדמת U2, הוא אחד הפעילים הפוליטיים-חברתיים המפורסמים בעולם התרבות, אבל כאשר "יSunday Bloody Sunday" יצא ב 1983, על רקע אירלנד המדממת, U2 היתה עדיין בראשית דרכה.
השיר-המנון הרוק הוא על יום הדמים, אחד מימי ראשון של שנת 1972, כאשר חיילים בריטים ירו והרגו מפגינים אזרחיים לא חמושים בדרי, צפון אירלנד. בעוד השיר עוסק  לכאורה במהומה בצפון אירלנד, הוא קורא להפסיק את האלימות באשר היא, "והקרב רק התחיל / יש הרבה הרוגים/ אבל תגיד לי מי ניצח."

ברוס ספרינגסטין – Born In The U.S.A

אל תתנו את לשם הפטריוטי ולמנגינה הקליטה להטעות אתכם: הבוס (ספרינגסטין) ציני עמוקות על עמיתיו האמריקאים.
אנחנו ב – ב 1984. השיר נכתב מנקודת המבט של ותיק מלחמת וייטנאם, ספרינגסטין מוחה על יחס משפיל של החיילים ששרדו מלחמה אלימה שבה הם אולי לא רצו בכלל להילחם.

N.W.A – Fuck The Police

N.W.A. (קיצור של "Niggaz Wit Attitudes" – בתרגום חופשי, "כושים עם חוצפה") היא להקת גנגסטה ראפ מקומפטון, קליפורניה שזכתה להצלחה רבה בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. חברי הקבוצה הם DJ Yella,‏ ד"ר דרה, Arabian Prince,‏ Eazy-E,‏ אייס קיוב ו-MC Ren. אלבום השני של ההרכב, Straight Outta Compton, שיצא ב-1988 בגרסה מצונזרת ובפברואר 1989 בגרסה המקורית, זכה להצלחה מסחררת ונחשב לאחד מאלבומי הראפ הטובים ביותר. האלבום התפרסם במיוחד בשירי המחאה של הקבוצה. ב-  "Fuck Tha Police",  התלוננה הקבוצה על השוטרים באזורם שמטרידים אותם ואחרים ללא הצדקה. בעקבות השיר קיבלה הקבוצה מכתב אזהרה מסגן ראש ה-FBI.כל אחד מהם סיפר על מקרה שלו מול המשטרה, כשהוא מביא דוגמאות לסטריאוטיפים שהדביקו להם ולצעירים שחורים אחרים המבוססים אך ורק על איך שהם נראים והמקום שבו הם גרים.

מרווין גיי – What's Going On

אחרי שרנאלדו "אובי" בנסון מלהקת "ארבע הפסגות" ( Four Tops) היה עד לאכזריות המשטרה נגד מפגינים בקמפוס של ברקלי, הוא הגיש לחברת "מוטאון" המתמחה במוסיקה שחורה, שיר על האלימות שכתב יחד עם אל קליבלנד. מאחר ששאר חברי הלהקה סרבו לבצע שיר מחאה, מחשש מפני תגובה חריפה, מרווין גיי לקח את השיר, הוסיף מנגינה חדשה והקליט אותו הביא. השיר, שמקדם מחאה שקטה (" אל תעניש אותי באכזריות / דבר איתי, אז אתה יכול לראות / אה, מה קורה"), הגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד ושהה בו חמישה שבועות.

הסמיתס – Meat Is A Murder

הכותרת הבוטה של השיר מבטאת בדיוק איך צמחוני (עכשיו טבעוני) כמו זמר הלהקה והיוצר מוריסי חש כלפי אנשים אוכלים בשר. "הבשר שאתם מטגנים אותו כל כך / לא עסיסי, טעים או נעים". מוריסי דיבר לעתים קרובות על אמונותיו, מנע מחברי הסמיתס האחרים לאכול – בטח לא כאשר הלהקה מצולמת, ביטל הופעות במקומות שלט הוציאו את הבשר מהתפריט. השיר נפתח בצלילים מוזרים שנשמעים כמו מסור חשמלי וקול געיה של פרות לפני שנכנס לתיאור גרפי של איך נטבחים בעלי החיים.