יום השואה מחזיר לשיר הזה. "לכול איש יש שם" עפ"י נסיבות חייו, שכניו, נופיו, חטאיו, כמיהותיו, אהבתו, תקופות השנה.
השיר מתייחס לריבוי המשמעויות של המילה שֵם. "לכל איש יש שם". שורה חוזרת זו, מעלה את שאלת המשמעויות הגלומות בשמו של אדם, שכן השם מלווה את האדם מרגע לידתו ועד מותו ואף לאחריו. השם שרשום בתעודת זהותו, מכיל את מרכיבי זהותו מכל בחינה.
השיר של המשוררת זלדה הפך מזוהה עם יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מפני שהוא מבטא באופן עמוק ואישי את האנושיות של כל קורבן. זלדה מדגישה שלכל אדם – גם אם נרצח, נשכח או הושפל – יש זהות, עבר, רגשות וקיום ייחודי. זה מהדהד את הרעיון שבשואה לא נרצחו רק “מספרים” או “המון”, אלא אנשים עם שמות, סיפורים וחיים מלאים. הנאצים ניסו למחוק את הזהות של הקורבנות (למשל על ידי הקעקוע של מספרים במקום שמות), והשיר בא להחזיר להם את שמם ואת אנושיותם. השיר מדבר על כבוד האדם באשר הוא אדם, מה שמתאים לרוח הזיכרון של השואה – לזכור בשמו כל אדם שנרצח כעולם ומלואו.
השיר בנוי מבתים בעלי מבנה תחבירי דומה מאוד. כל אחד מן הבתים הוא משפט מורכב, הבנוי מחלק עיקרי ומפסוקית לוואי, המגדיר את מהות השם –על מרכיביו. הטקסט בנוי כחזרה טקסית, עם רצף שורות שכל אחת מהן מתחילה ב”לכל איש יש שם”, ולאחריה תוספת שממקמת את הזהות האנושית בתוך הקשר אחר: הורים, חיים, הרוח, השכנים, וכו’.

"לפעמים אתה כועס שמתייחסים בארץ שלנו אל איך האיש מת ולא איך האיש חי", אמרה חוה אלברשטיין, "כאילו מגדירים את האדם לפי המוות שלו. זלדה ניסתה להגדיר את האדם בהרבה יותר דברים מתוך החיים שלו… היה משהו בשיר הזה שקלטתי שיש בו הברקה נצחית, כי מה זה אומר לבן-אדם "שישה מיליון"? אבל כשאתה אומר משה קרקובסקי או יעקב פרידמן, אז זה אומר משהו…"
השנה היא שנת תשל"ד 1974. שלהי מלחמת יום הכיפורים. ספר שירה חדש יוצא לאור – "אל תרחק" מאת המשוררת זלדה.
חוה: "זה היה אחרי מלחמת יום הכיפורים. הייתה תקופה מאוד קשה. בלבול. כאילו התייתמנו כולנו והשירים של זלדה וכל האישיות שלה, אז רציתי להתנחם אצלה, למצוא אצלה איזה חיבוק…", סיפרה אלברשטיין. בין שירי הקובץ מצאה חוה אלברשטיין את  "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם".
חנן יובל הצליח לחוש מנגינה המפכפכת בין המילים. הלחן שומר על פשטות מכוונת. הוא מלווה את השיר כמו תפילה שקטה. אין בו הפתעות הרמוניות או מבנים דרמטיים – דווקא זה נותן לו את כוחו. החזרתיות, הפשטות והרגש המובנה בתוכו, הופכים אותו לשיר טקסי שנוגע באוניברסלי. פשוטה, ליניארית, נבנית בהדרגה. יש תחושת עלייה מתונה לקראת כל שורת סיום, כאילו המלודיה “מחזיקה” את השם.
אלברשטיין הצליחה להעביר את תמצית התחושה  בטון מאופק, בעומק אלמותי קודר, בטון מצמרר. השיר נכלל ב"כמו צמח בר", אולי האלבום הטוב ביותר שאלברשטיין הוציאה מעודה, תקליט שיצא בימים של טראומה, של כאב עמוק, בימים של אחרי מלחמה, שעה שאנשים נזקקו לקול חם ומנחם. לחווה אלברשטיין היה הקול הזה. ואלה לא היו ניחומים של ששון ושמחה. הטון, המנגינות, העיבודים העבירו את עומק היגון והתוגה, ובכול זאת שידרו נוחם.

לכל איש יש שם / שנתן לו אלוהים / ונתנו לו אביו ואימו
לכל איש יש שם / שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו / ונתן לו האריג
לכל איש יש שם / שנתנו לו ההרים / ונתנו לו כתליו
לכל איש יש שם / שנתנו לו המזלות / ונתנו לו שכניו
לכל איש יש שם / לכל איש יש שם
לכל איש יש שם / שנתנו לו חטאיו / ונתנה לו כמיהתו
לכל איש יש שם / שנתנו לו שונאיו / ונתנה לו אהבתו
לכל איש יש שם / שנתנו לו חגיו / ונתנה לו מלאכתו
לכל איש יש שם / שנתנו לו תקופות השנה / ונתן לו עיוורונו
לכל איש יש שם / לכל איש יש שם
לכל איש יש שם / שנתן לו אלוהים / ונתנו לו אביו ואימו
לכל איש יש שם 

צילום: מרגלית חרסונסקי

לכל איש יש שם