עזבו אותם מביקורת. איך לכתוב ביקורת על מוסיקה צוענית שנשמעת הדבר הכי אותנטי? פותחים בטראנס ומסיימים בטראנס. טאראף המטרפים. קרקס המוסיקה בא בעירה. משהו חם עד לוהט. כבר תרגום השם של החבורה נותן את התמצית. קוראים להם "חבורת שודדים הגונים".
מה הופך את השודדים ההגונים, את הרובין הודים האלה מרומניה לאטרקציה במערב של 2008? תשובה אחת נמצאת למעשה בנחשול האדיר של מוסיקת עם צוענית ששוטף את העולם, זה שמגיע ממרכז ומזרח אירופה ממולדביה, מהונגריה, ממקדוניה, מסרביה, מטורקיה. כמובן מרומניה, ששלחה לפסטיבל ישראל קבוצה של תריסר נגנים שבסיסה בכפר קטן ברומניה שבאו לעשות שמח.
וכאן התשובה השניה: החבר'ה האלה מביאים את זה הכי רומני אותנטי מהכפר, מהחגיגות והחתונות. בלי להיכנס לניתוחים מעמיקים, ברור הוא שיש בה משהו שורשי שממשיך להצית את הדמיון וגם להלהיב. מוסיקה שנובעת מצומת של תרבויות בבלקן. זה לא חדש: גם מוסיקאים קלאסיים כבארטוק נמשכו למוסיקה הצוענית. ומאידך מהכיוון של הקולנוע: גורן ברגוביץ 'הסרבי שחיבר את המוסיקה ל"שעת הצוענים" של אמיר קוסטוריצה, שהוא עצמו מנהיג הרכב שמנגן ברוח המוסיקה הצוענית. והנה הלהקה הזו מרומניה
גם "טאראף", גם היא כבר הגיעה לקולנוע בסרט "האיש שבכה" בבימויה של שאלי פוטר ובכיכובו של ג'וני דפ.
חבורה הכליזמר הרומנית מביאה תמהיל סגנונות מטורקיה ומהבלקן, השמח והספונטני והוירטואוזי מתערבב בכמה בלדות כאלה צובטות לב. מחברים קול גבוה ומסולסל מאוד עד יללה וסולו כינור. ואם יש משהו שמתקשר בדמיון שלנו עם מוסיקה צוענית – זה זה. אני אוהב את הקומבינה הזו בין צימבלום,(כלי פריטה הונגרי) אקורדיון, חלילים ובעיקר כינורות.
זה מוגש חם חם בתערובת של רומנטיקה, אקזוטיות, פראיות, ראשוניות. פעם שוברת את הלב, פעם משמחת אותו, פעם מתוקה, פעם עצובה. שיר אהבה, פה מסר פוליטי, שם נגיעה חברתית, וכמובן מקצבי הריקודים שמביאים סערות טייפון לבמה. שדדו לנו את הנשמה. שעת צוענים גדולה.