יהודה פוליקר שר על חיבוק אור אחרון אחרי פרידה. זה אור שאדם משאיר אחרי לכתו, שממשיך לדלוק על פני גלי החיים ומותיר שובל של אהבה, שביב של תקווה, ניצוץ של אור שיישאר בלב  גם לאחר מותם. אנחנו מנסים להתנחם במוסיקה. במושגים אנושיים אין נחמה לאסון הנורא לסבל הבלתי-נתפס שפקד משפחות מה-7 באוקטובר. נאחזים בכל מה שיכול להקל.

מוזיקה מפסיקה להיות גורם אוטונומי מבודד בימי מלחמה שבהם נפרדים מהיקירים שלא ישובו לביתם, גם אם המאזין היה רוצה בכך. מוסיקה היא תוצאה של האלימות בסביבה, מההזדהות עם הקולקטיב, כשהקשב מופנה מטעמי הישרדות לא רק לקולות מזירת הקרב, אלא לצלילים של אור בקצה מנהרת חושך. אנחנו מוצאים את עצמנו מתנחמים על ידי האזנה למוזיקה עצובה. פוליקר שר לחן נוגה למילים שמותירות אור כזה, ניצוץ יישאר בליבנו אחרי מותם. משמעות האדם כאישיות חורגת מעבר לגבולותיה מוכרת יותר אחרי מותו. האם יש בכך נוחם?
המוסיקה  שמתחילה כפס קול סרט מתח,  משדרת את תחושת העצב העמוק, ומתוכה בוקע קול הנוחם המתכוון של פוליקר, שאינו חף מצער, אבל מתוך צערו – מקל על הנשארים בחיים.

יהודה פוליקר נוצץ בחשכה

לפעמים אדם אינו יודע/ שהוא מאיר כמו מגדלור
עד שהוא טובע/ ואהבותיו צפות על פני המים/ כמו שביל ארוך של אור
אתה נוצץ בחשכה אחי/ נוצץ בחשכה/ מתחת לגלים שלקחו אותך
לכל מי שלא מוצא דרכו/ לכל מי שכבר כבה

לפעמים בן-אדם לא יודע את טבעו/  עד שנגמר, עד שהוא איננו
ועל המים מסתמנת דרך/ למי שעדיין נותר
אתה נוצץ בחשכה אחי/ נוצץ בחשכה/ מתחת לימים שאבדו לך
בלילה קר ללא כוכב/ אתה מאיר אליי עכשיו 

לפעמים בן-אדם לא יודע את טבעו/  עד שנגמר, עד שהוא איננו
ועל המים מסתמנת דרך/ למי שעדיין נותר
את זה אתה כבר לא תדע/ אתה נוצץ בחשכה אחי
נשמט מתוך היד שאחזה אותך/ לא נלקח מתוך לבי.

לפעמים בן-אדם לא יודע את טבעו/  עד שנגמר, עד שהוא איננו
ועל המים מסתמנת דרך/ למי שעדיין נותר 

יהודה פוליקר פייסבוק